לא רק אנחנו נפגעים, גם לשכינה יש צער

זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (י"ט, י"ד)

חז"ל (שבת פג ע"ב) דרשו על מילים אלו כי "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'". ביאור הדברים: על מנת שיוכל האדם להכיל בקרבו את התורה הקדושה, עליו להמית את העצמיות שבו, לוותר על האנוכיות שבקרבו ולהעביר על רצונו למען זולתו.

בהזדמנות מסוימת הגיע יהודי לפני מרן ראש הישיבה, רועה ישראל, הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, והתאונן על רעייתו. "רבנו, בזמן האחרון אני לא מסתדר עם אשתי. היא עקשנית, עומדת על שלה, לא מוכנה לוותר בכהוא זה!".

"דע לך!" נענה רבי אהרן לייב, "העיקר זה ויתור, תשמע מה שאני אומר לך, העיקר זה ויתור!".

"אבל היא לא מוכנה לוותר בשום פנים ואופן", נזעק האיש, "היא בלתי מתפשרת, נשארת תמיד בשלה!".

"אמרתי לך, העיקר זה ויתור!", חזר ראש הישיבה על דבריו.

"אבל מה אעשה?!", שב הבעל ומחה מבלי שיבין לאן חותר ראש הישיבה בדבריו, "כמה שאני משכנע אותה, היא לא מוכנה להתגמש, אולי אביא אותה אל הרב שישכנע אותה לוותר?".

"שמע מה אני אומר לך", שב רבי אהרן לייב והטעים, "העיקר זה ויתור!".

זמן מה לאחר שהאיש עזב את הבית פנה רבי אהרן לייב לבנו ואמר: "ראה, היה פה יהודי שלא מוכן לוותר לרעייתו, ורק דורש ותובע שהיא תוותר עבורו. הוא מוכן להביא אותה אלי כדי שאגרום לה לוותר, העיקר שהוא עצמו לא ייאלץ לוותר. אני מסביר לו פעם אחר פעם כי עליו להעביר על מידותיו, אבל היהודי לא קולט זאת ואינו מוכן לוותר בשום פנים ואופן!".

לא לצער את השכינה!

חמדת ישראל מרן החיד"א, תלמידו של רוח אפנו, הנר המערבי ה"אור החיים" הקדוש, מביא את הסיפור הבא פעמים רבות בספריו, וחוזר ומדגיש כי ממעשה זה ניתן ללמוד ערך יקר ויסוד גדול בעבודת ה', וכה היה המעשה:

כידוע, ה"אור החיים" הקדוש לא אבה לקבל על עצמו משרה רבנית רשמית. חרף זאת, כשהתעורר דין קשה וסבוך, הוא הצטרף לדון יחד עם שאר הדיינים, על פי בקשתם.

באחד מדיני התורה בהם השתתף הרב, הוא חייב עשיר גדול בדין. העשיר המחוצף, שלא היה מוכן לקבל עליו את הדין, החל לחרף ולגדף את הצדיק באופן מביש ובעזות מצח נוראה, כל זאת בעוד הרב מבליג ואינו משיב לחורפו דבר.

בתום המחזה המחפיר, ניגש אחד מחשובי הדיינים אל ה"אור החיים" הקדוש וביקש ממנו שימחל לאותו עשיר. ברם הרב השיב תיכף ומיד ואמר: "באותו רגע שזלזל בי העשיר והכלימני, מיד מחלתי לו בלב שלם, שכן שנינו בזוהר הקדוש (ויקרא כ"ז ע"ב) שעוונות ישראל מכבידים כביכול על כנפי השכינה, וגורמים לה שלא להגן, לשמור ולהשפיע טובה וברכה על עם ישראל, כפי שאמר הנביא: 'עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם' (ירמיה ה', כ"ה). לכן מחלתי לו בו ברגע, כדי להקל מחומרת עוונו".

על פי זה ביאר מרן החיד"א את דברי חז"ל (ראש השנה י"ז ע"א): "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו", כי בכך שאדם מוחל ומוותר ומעביר את העוון, הוא גורם כביכול שלא יהיה צער לשכינה. ולכן, מדה כנגד מדה, מעבירים לו על כל פשעיו, כדי למעט יותר את צערה של השכינה מפני עוונותיו [דבש לפי (מערכת מ' אות כ"ג), צוארי שלל (הפטרת וילך), מראית עין (סוף מסכת ברכות, ראש השנה דף י"ז, תענית כ"ד). ככר לאדן (סימן ב'-מסכת דרך ארץ זוטא תחילת פרק ח'). ועל אף ששם כתב שאור החיים הקדוש סיפר זאת על 'חכם אחד', אין זה אלא מדרך ענווה שלא רצה לספר זאת על עצמו, יעוי' בספר נר המערבי עמ' ע"ב-ע"ד].

מכאן ילמד האדם שלא לחשוב רק על עצמו והצלחתו האישית, אלא גם על שכינת עוזנו השרויה בצער ובגלות. כאשר נחשוב כך, ממילא נשתדל לקיים עוד ועוד מצוות ומעשים טובים, כדי לסמוך ולסעוד כביכול את השכינה בבחינת "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים" (תהילים ס"ח, ל"ה), וניזהר במצוות "לא תעשה" כדי שלא להוסיף על צער השכינה!  ("משכני אחריך" במדבר ח"ב עמוד קס"ג).

מתוך הספר החדש – "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלה. לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן