איה קרמרמן: אבא שלי נפטר מדום לב כשהייתי בת 5, בגלל הסיגריות

אצלנו בבית, כשכולנו מכינים את הבית לקראת שבת או משיבים אותו לחול, אנחנו משמיעים מוזיקה בפול-ווליום. מנקים ורוקדים, או יותר מדויק, רוקדים ומנקים.

במוצ"ש, בהיעדר נוכחות זכרית באזור, הבנות ואני ניקינו את המטבח לצלילי שיר מהסרט ׳לשבור את הקרח׳. פתאום בת השש שלי אומרת: ״איזה מסכנים ילדים שנפטרים להם ההורים" (זה מה שקורה בסרט). התגובה המיידית אצלי הייתה כמובן קווץ׳ ישיר בחזה ודמעות בעיניים. לא ידעתי מה לענות לה. אחרי דקה שאלתי: "את יודעת שנפטר לי אבא?" היה לה מבט נבוך של "שכחתי". "כשהייתי ילדה. בת חמש", הוספתי. היא התבוננה בי וחזרה לרקוד. טוב, אני לא אֶלזָה בעלת הכוח ליצור קרח, וחבל, כי זה היה יכול להיות שימושי בימי תמוז הלוהטים. אבל כן, זה בכל זאת חלק מהסיפור שלי. אבי נפטר מדום לב כשהייתי בת חמש, ועבור הבת שלי הוא תמיד יהיה דמות ערטילאית חסרת פנים.

את חוויית היתמות המפוקפקת הזו אני חבה לשלושה גורמים עיקריים, אם להוציא לרגע מהמשוואה את חשבונות ה': עבודה לא הגיונית שכללה לחצים בלתי אפשריים, משקל גוף לא תקין, והגורם השלישי הוא הסיגריות. אבא שלי היה מעשן כבד. מאוד. סיגריות וסיגרים.

מאבי נשארו לי רק הבלחות של זיכרון. את רוב זמנו הוא השקיע בעבודה, וגם טס לא מעט לצורכי עבודה, אבל מה שאני כן זוכרת, מלבד ארוחות בוקר משותפות שלו עם אחותי הגדולה ואיתי, זה שתמיד הייתה לו מטפחת בד מקופלת בכיס האחורי של המכנסיים, וחבילת סיגריות בכיס החולצה, בצד של הלב. שזה קצת אירוני.

אחותי ואני מאוד רצינו שיפסיק לעשן. ביקשנו, התחננו. המפות המחוררות מצריבה היו עדות לפעמים שבהן גזרנו סיגריות בעודן דלוקות בפיו. פעם אחת, כשחתך לי את האוכל בצלחת, נגעה בי בטעות הסיגריה שלו ועשתה לי כווייה באמה השמאלית. עדיין יש שם צלקת. ערב אחד, אבא שלי ישב וניהל שיחת עבודה עם חו"ל, בימים ששיחה עם חו"ל דרשה שקט מוחלט בבית. אבל בגלל שאבי עישן רצתי, בשנייה חצופה אחת ניתקתי את הטלפון מהקיר, ותמה השיחה. את ההשלכות של המעשה אני לא זוכרת, רק את המחשבה שהוא חייב להפסיק לעשן, והמטרה מקדשת את כל האמצעים. אבל כאמור, אבי חטף דום לב. במסיבה של הליכוד. שנים רציתי לדעת מה קרה שם, בשעות, ברגעים האחרונים. אבל הדבר היחיד החשוב בסיפור הוא שהלכתי לישון ילדה כמו כל הילדות, וקמתי לעולם חדש נטול משענת, עולם של המון צער ודמעות, שכאמור חזרו והופיעו במוצ"ש באמצע קרצוף השיש.

במהלך השנים, השנאה לסיגריות האיומות עברה ניסיונות. כשמסביבי החברות התנסו בשאכטות, אני עמדתי על שלי. כשעברתי לבד לארצות הברית בגיל 15, נטולת השגחה הורית, הלחץ החברתי בפנימייה הרים ראש בחוזקה, אך כשכל ה״מגניבות״ עישנו, בחרתי להחליף חברות. זה לא היה הצעד הכי פופולרי לעשות, אבל זכרתי לסיגריות הארורות נזק נעוריי. לא זאת בלבד, אלא שפנימיית האומניות שבה גרתי הייתה ממוקמת בעיר ששמה וינסטון סיילם. לא סתם זה נשמע מוכר לחובבי הז׳אנר: שם העיר הוא חיבור של שמות שני סוגי סיגריות. בעיר הזו ישנו אחד המפעלים הגדולים בארצות הברית לייצור סיגריות. תודו, כבוד.

סוף סוף מישהו נלחם

את הטור אני יושבת לכתוב ביום ראשון בבוקר, כך שאני לא יודעת איך יתגלגל השבוע. אבל לפני מספר ימים, חבר הכנסת יהודה גליק הודיע שהוא פותח בשביתת רעב במחאה על התנהלות מקבלי ההחלטות בכל הנוגע למיסוי מוצרי הטבק. במילים פשוטות, הוא נלחם להעלות את המס על טבק לגלגול סיגריות, ובכך להפחית את השימוש בו או להרתיע אנשים מלהתחיל לעשן. לטענתו, השר כחלון מתנער מהחלטה, ומשרד הבריאות מנומנם משהו.

כשקראתי את זה הרגשתי אסירת תודה. בין כל הח״כים שתומכים פומבית בלגליזציה של קנביס, זו הפעם הראשונה שאני שומעת על מישהו שממש נלחם נגד תרבות הסיגריות המשוקצת. אה, אתם מצקצקים עכשיו לעצמכם ואומרים שהגזמתי, ושיש תופעות יותר הרסניות, כמו סמים ואלכוהול? אז הנה כמה עובדות. לא צריך להיות פרופסור חוקר, הידע פרוש לפנינו בלחיצת כפתור. כל מה שצריך זה לפתוח ויקיפדיה, לקרוא ולגלות עובדות שאבא שלי ובני דורו לא יכלו לדעת. אז כדי שלא תגידו שלא אמרנו:

כ-8,000 ישראלים מתים בשנה מנזקי העישון. 700 מהם מעישון פסיבי (חשיפה לעשן). כמעט אדם אחד בכל שעה. סיגריות קשורות ישירות לשלל מחלות: סרטן הריאות, סרטן הגרון, הפה והוושט, סרטן שלפוחית השתן. עישון מאיץ הזדקנות, מעמיק קמטים וגורם לאימפוטנציה. עישון מגביר את הסיכון לדלקות ריאות, ספחת, דלקת בסמפונות, אוסטאופורוזיס, קטרקט, סוכרת, ודלקת כלייתית בחולי סוכרת. עישון של נשים בהיריון מגדיל את הסיכוי ללידה מוקדמת, תת-משקל של היילוד, לחץ דם גבוה של העובר ופגיעה בהתפתחותו. להמשיך? אה, כן. עישון גם גורם להתקפי לב ולדום לב. גם באמצע מסיבה של הליכוד.

במילים אחרות, אתם יודעים מה סיגריות עושות? הן עושות אלמנות בנות 44 שנשארות עם שתי ילדות קטנות, בנות שמונה וחמש. הן לוקחות את החיוּת והשמחה של הילדות האלה לקבר יחד עם אבא שלהן. סיגריות לוקחות זיכרונות שהיו יכולים להיווצר. סיגריות גורמות שלילדים שלי אין סבא.

יהודה גליק, אני מברכת אותך, את המלחמה שלך, את המאבק שלך, שצריך להיות של כולנו. עלה והצלח, שה׳ יהיה עימך, ושהשר הממונה יתעורר לפני שעוד אדם ילך לעולמו וישאיר יתומות. יש לו שעה, מעכשיו.

סלסת עגבניות טריות:

האמריקנים נוהגים לאכול את הסלסה עם נאצ׳וס. אני נוהגת לא לאכול נאצ׳וס.

חומרים:

3 עגבניות אדומות בשלות

3 שיני שום

1 פלפל ירוק חריף/פלפל צ׳ילי אדום טרי

1/2 בצל לבן

1 כף מלח

מיץ מ-1 ליים/לימון

1 כף שטוחה כמון טחון

1/2 כוס כוסברה קצוצה כולל הגבעולים

הכנה:

קוצצים את כל הרכיבים במעבד מזון בפולסים קצרים. משאירים במרקם גס ולא טחון לחלוטין למשחה.

מניחים לאיחוד טעמים ואז מתקנים תיבול. אם יצא חריף מדי, מלח ולימון נוספים יעדנו את החריפות.

נשמר כיומיים במקרר בכלי אטום.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".