"הרופאים אמרו לי: לעולם לא תחזרי לרקוד, ואין סיכוי שתביאי ילדים". הנס של הדר צדוק

"לא יאומן כמה הרפתקאות יכולות לעבור על אישה אחת", אומרת לי הדר צדוק, כאשר אנו משוחחות. השעה היא שעת בוקר, מעט לאחר שהדר שלחה את ילדיה למוסדות הלימוד. בעוד כמה שעות היא תאסוף אותם ותעביר איתם את שעות הצהריים בהנאה וברוגע. "אלו פעולות שנראות לפעמים כל כך טבעיות ורגילות, אבל הן כל כך לא כאלו", היא אומרת, וניתן לשמוע בקולה עד כמה שהיא עברה מסלול ממושך ומפותל בבית הספר של החיים.

"נולדתי למשפחה חילונית לגמרי", היא פותחת את סיפורה. "כילדה התגוררתי באשקלון. לא הכרתי בכלל אורח חיים דתי, לא הבנתי כלום בדת. אמנם ביום כיפור צמתי, אבל לא שום דבר מעבר לזה. בקיצור – חייתי כמו כל חילוני סטנדרטי".

"חזרה בתשובה? זו בריחה מהמציאות"

מאז שהדר זוכרת את עצמה היא התעסקה בתחום הריקוד והמשחק. "מאוד אהבתי לרקוד ולהציג. כבר מאז שהייתי בת חמש היה לאמא שלי חלום שאהיה דוגמנית, ואכן השתתפתי בתחרויות מקומיות שדחפו אותי לפרסום. תמיד ידעתי שאני אופיע בתיאטראות גם כשחקנית וגם כרקדנית. "כשגדלתי התחלתי לעסוק בזה בפועל. הייתי חלק מצוותי בידור בהרבה מחזות מפורסמים, חתמתי על חוזים והתפתחתי לכל כיוון אפשרי. במקביל, סיימתי לימודים בוינגייט להדרכת מחול, וכשהייתי בת 24 עמדתי לפני אודישנים חשובים מאוד ל'מיומנה' – להקת מחול גדולה ומיוחדת שידעתי שברגע שאצטרף אליה תהיה לי קפיצה מקצועית אדירה. 

"האודישן של מיומנה היה אמור להתקיים ביום שלישי", נזכרת הדר, "ובשבת בבוקר קמתי עם דלקת ריאות מאוד חריפה, עד כדי כך שאושפזתי בבית חולים ונאלצתי לבטל את האודישן. מבחינתי זה היה משבר נוראי, כל כך רציתי וציפיתי שזה יקרה, ופתאום כזו אכזבה. מרוב שהתאכזבתי שבתי לגור באשקלון אצל הוריי, וזה אחרי שכבר עברתי לתל אביב, כדי שיהיו לי יותר אפשרויות להתקדם. הרגשתי שאני חייבת לאגור כוחות כדי שאוכל להמשיך הלאה. בינתיים פגשתי חברות מהעבר והעברתי איתן את הזמן".

אחת מאותן חברות, כפי שמספרת הדר, הייתה באותה תקופה בתהליך התחזקות. "היא סיפרה לי על כך שהתחילה לרקוד אצל זמרת חרדית בשם חדוה לוי, ואמרה לי: 'את חייבת לבוא לראות איך שאני רוקדת'.

"כמובן שצחקתי עליה", נזכרת הדר, "שאלתי אותה: 'מה לי ולדת?' עשיתי לה שיחות נפש במשך כל הלילה, בהן הסברתי לה שכל מי שחוזר בתשובה בורח מהמציאות . כי זה בעצם לחיות בדמיונות, וגם הטפתי לה: 'כנראה שכל מה שאת רוצה זה להיות עקרת בית כל היום ולשמור על הילדים בזמן שבעלך עושה חיים'. אבל עדיין, חברתי המשיכה לשכנע אותי: 'מה אכפת לך? תבואי רק כדי לראות אותי ואת ההופעה, הזמרת הזו כל כך מדהימה, ובחזור נאכל במסעדה ונחזור הביתה'. בסופו של דבר השתכנעתי, אבל הבעיה הייתה שהבנתי שאני חייבת לבוא בצניעות, כי זה אירוע של דתיים. הבגדים היחידים שהיו לי בארון שלא היו חשופים היו בגדי חורף, ולמרות שהיה חם בחוץ לבשתי חולצת גולף ארוכה, קניתי חצאית בשיינקין ויצאתי לדרך.

"הגעתי להופעה עם נזם באף ושישה עגילים באוזן, ואז חדוה פתחה את המופע בשיר 'אם אשכחך ירושלים'. היא שרה כל כך יפה וגם הייתה לבושה ממש בטוב טעם. הייתי בשוק, כי זה היה מנוגד לכל הציפיות שלי. כשחברתי דיברה איתי על זמרת חרדית ציפיתי לראות אישה בת מאה עם כיסוי ראש על כל הפנים ובגדים מיושנים... משהו לא הסתדר לי – איך ייתכן שהיא גם דוסית, גם מטופחת וגם מוכשרת?"

כשהסתיימה ההופעה חזרה הדר עם חברתה לאשקלון והחיים המשיכו כמסלולם. "אבל יום אחד שוב חברתי קראה לי. היא אמרה לי שחדוה לוי ביקשה ממנה לבנות ריקוד, והיא חייבת את עזרתי. שוב השתכנעתי ויחד הלכנו לביתה של חדוה במושב אחיעזר. כשהגעתי לבית הייתי שוב בהלם, ראיתי דרך החלון איך שהבית מבריק, נוצץ ומהמם, בסלון אין טלוויזיה, אלא המון-המון ספרים. זה גרם לי להערצה, כי כך בדיוק דמיינתי גם את הבית שלי. למרות שהייתי חילונית לכל דבר היה ברור לי שבסלון בביתי לא תהיה טלוויזיה, כי זה הורס את הילדים. כשנכנסנו אליה ושוחחנו, התרשמתי ממנה כל כך, ואז בנינו שם את הריקודים וחדוה ביקשה ממני: 'תבואי להופעות'. אני רק חייכתי כשבלב שלי אני צוחקת, כי היה ברור לי שלא אגיע לשום הופעה".

"חדווה רק אמרה: 'כפרת עוונות'"

ובכל זאת, היו מאז כמה הופעות שהדר כן הצטרפה אליהן, בעיקר מפני שחברתה ביקשה ממנה. "הייתה פעם אחת שליוויתי את חברתי ויתר הרקדניות להופעה כדי לעזור להן מאחורי הקלעים. ההופעה הייתה בנתניה, ורק בדרך הן גילו ששכחו את המזוודה עם כל הביגוד והתלבושות. כמורה למחול הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ, היה ברור לי שראש של מישהי ייערף כאן – איך אפשר לשכוח תלבושות? אבל חדוה רק נאנחה ואמרה בקול רגוע: 'איזו כפרת עוונות'. וזהו. הייתי המומה לגמרי. חשבתי – או שחדוה היא סוג של מלאך, או שצורת החיים שלי היא איומה. איך ייתכן שהיא לוקחת את זה בכזו שלווה?"

בפעם נוספת התקשרה להדר חברתה כולה לחוצה וסיפרה על כך שהן עומדות לפני הופעה, באזור אשקלון, והרקדנית השנייה לא יכולה להגיע. "היא התחננה אליי שאבוא וארקוד. אני זוכרת ששתקתי ואז אמרתי לה: 'אני בחיים לא רוקדת עם זמרת דוסית'. אבל החברה המשיכה לנדנד –'זה בדיוק חצי שעה מופע, ואת היחידה שקולטת ריקודים בעשר דקות, תעשי את זה בשבילי, אני צריכה כסף, ואם לא תבואי, אז ההופעה כולה תבוטל'.

"כמובן שכמו תמיד השתכנעתי. הגענו למלון שבו התקיימה ההופעה והתחלנו את המופע. אחרי ריקוד אחד נפל החשמל וההופעה הסתיימה. יצאתי אל מאחורי הקלעים כשאני נקרעת מצחוק. לא גמרתי להגיד לחברתי: 'איזה מופע רדוד יש אצל החרדים, תראי איך שאין שום רמה וככה נופל החשמל'. כאילו שזה דבר שלא יכול לקרות לאף אחד, אלא רק בעולם החרדי... ובעוד שאני צוחקת, אני מגלה מאחוריי את חדוה שאומרת לי: 'תודה רבה שהגעת להופעה, אני מצטערת שכך יצא, אבל אני שמחה שראיתי איך את רוקדת. עוד נדבר'. חדוה הלכה ואני כמובן הסתובבתי לחברתי והודעתי לה בפעם המי יודע כמה: 'אני לא רוקדת איתה שוב, בשום פנים ואופן'".

אבל שוב הגיע הרגע בו היה צורך ברקדנית ממלאת מקום, ושוב חברתה של הדר דיברה אל ליבה והזכירה גם את הנושא הכספי החשוב לשתיהן. לבסוף גם הגיע הטלפון מחדוה שביקשה מהדר בכל לשון של בקשה להצטרף לצוות הרקדניות. "אמרתי לה", נזכרת הדר, "אני אבוא, אבל שלא תעזי להחזיר אותי בתשובה'. חדוה הגיבה בשקט: 'אי פעם ניסיתי להחזיר אותך בתשובה?' הרגשתי שאני בולעת את הלשון כשעניתי: 'אאהה..  לא, אבל שלא תנסי גם'. היא אמרה לי: 'אני לא מנסה להחזיר בתשובה, רק רוצה שתגיעי לרקוד. זה הכל".

וכך התחילו ההופעות. "יצאנו להרבה הופעות, היו תקופות בהן כמעט מידי ערב הייתה הופעה. נסענו עם חדוה למרחקים – לים המלח, לטבריה, למרכז הארץ, נסיעות ארוכות ממש, ובאמת אף פעם היא לא דיברה על חזרה בתשובה. אבל היא כן דיברה על אמונה ועל דברים רוחניים, והחברה שלי שממילא הייתה בהתחזקות שאלה כל הזמן שאלות, ואני נאלצתי להקשיב. אחרי כמה וכמה נסיעות כאלו התחלתי להבין שהאמת נמצאת בצד השני ושאני חיה בשקר. הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך לחיות בצד הלא נכון. זו הייתה ההרגשה שהלכה והתעצמה".

בכל פעם שהן יצאו להופעות, מספרת הדר שהיא וחברתה הסתובבו במשך היום עם מכנסיים, אבל לפני ההופעה הן לבשו גם חצאית. "ככה יצא שבאופן כמעט קבוע הייתה לי חצאית בתיק, ויום אחד שמתי לב לכך שבכל פעם שאני לוקחת את התיק עם החצאית, אפילו עוד לפני שאני לובשת אותה, היום שלי נראה טוב יותר, וכשאני לא לוקחת את התיק, אז היום הוא על הפנים. אני לא יודעת אם זה באמת מה שהיה, אבל זו הייתה ההרגשה שלי. ומאותו יום החלטתי לקבל על עצמי דבר אחד – צניעות, ולהשתדל לצאת מהבית רק בצורה צנועה".

אלא שאז, כפי שמציינת הדר, היא נתקלה ב'בעיה': "פתאום גיליתי שאני לא יכולה להיות לבושה כמו חרדית ולהתנהג כמו חילונית, אז 'נאלצתי' להתחיל לעשות גם פעולות אחרות כמו של חרדיות. למשל התחלתי לברך ברכת המזון כשהייתי מחוץ לבית, למרות שבחיים לא היה לי מושג מה זה, והשתדלתי גם לשמור שבת עד כמה שיכולתי. זה היה ממש מגוחך – הייתי הולכת לים ברגל, חוזרת הביתה בשיא החום ונכנסת להתקלח, אבל בגלל שאני שומרת שבת אז לא הדלקתי את הדוד, ואז כשהרגשתי את המים החמים קראתי: 'איך השם אוהב אותי, יש לי מים חמים בלי דוד'. בלי להבין שאם אני שומרת שבת אז אסור לי להתקלח..."

לאורך כל אותה תקופה מציינת הדר שהיא הרגישה נשיקות קטנות מהקב"ה שנתנו לה להרגיש שהיא בדרך הנכונה, וכבר אחרי שלושה חודשים היא הייתה עמוק בתוך עולם התשובה, למרות שלחדוה היא הקפידה שלא לומר דבר.

"משפחתי לא הסכימה לקבל אותי"

באותם ימים חל חג השבועות והדר החליטה שהיא תחגוג אותו אצל קרובי משפחתה שהם דתיים ושומרי שבת. "הרגשתי שזהו המקום הנכון בו אני יכולה להעביר את החג. אכלנו את הסעודה ולאחר מכן הלכנו לישון. התעוררתי באחת בלילה, ופתאום נזכרתי שאי פעם שמעתי שבחג השבועות צריכים לקרוא תהילים. אז נשארתי ערה עד הבוקר ופשוט קראתי את התהילים מילה במילה, עד הבוקר.

"כשהוריי ומשפחתי שמעו על כך הם היו בטוחים שעובר עליי משבר. אחי אמר לי שהוא היה מעדיף שאעשן סמים בהודו ולא אחזור בתשובה, כי מהסמים אפשר לצאת ומהתשובה זה יותר קשה, סבתא שלי הרביצה לי פיזית ממש, כי אכזבתי אותה, ועם אמא היו לי כל הזמן מריבות. בכיתי המון. הרגשתי שאני לא מסוגלת להישאר עוד בבית. ניסיתי לברר אם יש מקום שאני יכולה ללכת אליו, אבל לא היה לי שום מושג. לבסוף הבריק לי רעיון וניסיתי לברר איפה חדוה למדה כשחזרה בתשובה ואמרו לי שבמדרשת סלע. כך קמתי ונסעתי לסלע, דיברתי עם הרב שיין שהוא ראש המדרשה והוא שאל כמה זמן אני בתשובה. כשאמרתי לו ששלושה חודשים, הוא השיב לי שהם בעיקרון לא מקבלים בנות מתחילות, אלא רק כאלו שלפחות שנה בתשובה. אבל הם מוכנים שאנסה ואגיע רק לשיעורים.

"ניסיתי לעשות את זה, אבל עדיין נאלצתי לחזור הביתה מידי יום וזה היה קשה לי. באחד הימים, כשנסעתי עם חדוה להופעה, נשברתי. ביקשתי ממנה לעצור את הרכב, יצאנו החוצה והתחלתי לבכות... אמרתי לה שאני לא עומדת בזה ולא מסוגלת עוד. הצבעתי על הבגדים הצנועים שלבשתי וחשפתי את הסוד שלי: 'זו לא תחפושת, כך אני ביום יום', וסיפרתי לה על היחס הקשה שאני חווה. חדוה נתנה לי את ההרגשה שהיא מאוד מבינה אותי, ומאז שמרנו על קשר קרוב מאוד, הייתי אפילו ישנה אצלה לפעמים בבית והיא ליוותה אותי לאורך כל הדרך גם בשעות הקטנות. ממש הייתה אתי בכל צעד, אבל גם כשהיא ניסתה לצרף אותי למדרשת סלע אמרו לה שזה לא מתאפשר.

"באחד הימים, אחרי מריבה קשה שהייתה לי בבית, הגעתי למסקנה שאני נשברת וחוזרת לחיים החילוניים. לא כי אני חושבת שזה נכון, אלא כי אין לי ברירה ואני לא עומדת בכך. ובדיוק באותו לילה התקשרה אליי חדוה והודיעה שהרב שטיין הודיע לה שהוא מוכן לקבל אותי לגור בסלע.

"ככה יצא ששברתי את השיא ונכנסתי לסלע מהר יותר מכל בת אחרת. האמת היא שהיה חסר לי ידע בסיסי, אבל ברוך ה', בסלע היו שליחים טובים ולאט-לאט, צעד אחר צעד, התחזקתי והתקרבתי ומצאתי את הדרך שלי".

אבל גם אז היא לא הייתה רגועה. "כשנכנסתי לסלע עזבתי את כל הלהקות שרקדתי בהן, כי היה ברור לי שאני לא יכולה לרקוד במקומות מעורבים ובחוסר צניעות, אבל מצד שני לא היו לי מספיק הופעות אצל חדוה. עברתי תקופות של עליות ומורדות, ובסייעתא דשמיא הרב שיין קישר אותי לרב אורי זוהר שנפגש אתי למשך כמה שעות, ודווקא הוא מנקודת מבטו כשחקן לשעבר וככוכב במות ידע להסביר לי עד כמה שמדובר בהבל הבלים, ושהדברים שאני עושה כעת הם הכי טובים שיכולים להיות, כי הם מכינים אותי לבניית הבית האמתי שלי".

המחלה הקשה

מספר שנים לאחר מכן זכתה הדר להינשא לבעלה, אף הוא חוזר בתשובה. "חיפשתי את הטופ שבטופ וידעתי שאני רוצה בעל אברך. בסופו של דבר אכן זכיתי ובעלי עוסק כל-כולו בתורה ועומד בראש כולל".

אלא שהאתגרים לא פסקו לרגע. "לפני חמש שנים, שלוש שנים אחרי נישואינו, חליתי במחלה קשה", היא מספרת בצער, "אני אמנם חיה בנס, אבל נכה ומשותקת ברמה של 90% נכות. בשלבים הראשונים של המחלה לא יכולתי בכלל לקום מהמיטה, אחר כך למדתי ללכת מחדש, אבל כמובן שלא חזרתי לעצמי. הרופאים אמרו לי: 'את תצליחי לנהל חיים תקינים, אבל לא תוכלי להביא עוד ילדים ולא תוכלי לרקוד".

הדברים הללו הכו בהדר במקום הכואב ביותר. "מאז ומעולם היה לי חלום לגדל בית מלא בילדים, ובסך הכל הספקתי להביא בן אחד ויחיד... גם הריקוד היה חלק מהחיים שלי, חלק ממני. אני לא חושבת שהיו יכולים להודיע לי בשורות נוראות מאלו..."

והיא גם מוסיפה: "כשאושפזתי במחלקת השיקום הצמידו אליי פסיכולוגית ופסיכיאטר. הפסיכולוגית שאלה אותי באדיבות: 'איך את מרגישה?' עניתי לה את התשובה האמתית: 'אני מרגישה שאני רוצה למות'. היא הגיבה במתק שפתיים: 'וחשבת איך לעשות את זה?' השאלה כל כך הרגיזה אותי, אז עניתי לה: 'אני אישה מאמינה ולא חושבת להתאבד, אבל אני מתפללת על זה, אז זה נחשב בעינייך?' וזו הייתה התשובה האמתית, כי דווקא באותה תקופה קשה הייתי כל כך קרובה להקב"ה. הרגשתי שאם הרופאים לא יכולים לעזור לי והתחזיות לגבי מצבי כל כך קשות, אז היחיד שכן יכול לעזור הוא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו. אז פשוט התפללתי והתחננתי, זה מה שעשיתי כל הזמן".

במשך ארבע שנים התקדמה הדר בנחישות, ולפני שנה היא עשתה את הבלתי יאומן, כאשר חזרה לרקוד. "אני לא רוקדת אפילו 50% מכפי שרקדתי בעבר, אבל בזמן המחלה אף אחד לא נתן לי סיכוי שאצליח בכלל לקפוץ ולרוץ, והנה, אני פשוט רוקדת. גם זכיתי לילד נוסף שייוולד לי אחרי המחלה. ילד שכל-כולו נס אחד גדול, מעצם הווייתו. אני מרגישה שזו מתנה אמתית מהקב"ה.

"החלום שלי הוא לחזור להופיע על הבמה, והפעם בליווי הסיפור האישי שלי. כי אני רוצה להוכיח לכולם שאין עוד מלבדו. הקב"ה הוא היחיד שמוביל אותנו במהלך חיינו, במסלול הנכון והמתאים לנו ביותר. בדיוק לאחרונה נזכרתי בשיחה שנתתי בזמנו לחברתי, בה טענתי שאלו שחוזרים בתשובה בורחים מהמציאות. כעת אני יודעת עד כמה שאלו היו דברי הבל, כי החזרה בתשובה היא ההתמודדות הכי ישירה עם אתגרי החיים, אבל כשמצליחים בהתמודדות הזו, אז אין סוף לסיפוק".

אלוקיי, הכל בזכותך

לסיום מציגה בפניי הדר שיר נפלא שהיא כתבה דווקא בתחילת דרכה, עוד לפני שחלתה. ומילותיו המצמררות כה נוגעות ללב:

אלוקיי, מה אוכל עוד לומר? מה אבקש?

שהרי אתה נותן לי את כל מה שיש.

אני פוקחת את עייני בבוקר ויודעת שזה ממך,

אני עומדת על רגליי, אני רוקדת וזה הכל בזכותך.

היום אני יודעת שהכל מכוון, להכל מטרה,

אני מבינה כעת שכל שגיאה היא בעצם הארה...

אתה נותן לנו את כל הטוב, אלה אנחנו שמקלקלים,

אנחנו הולכים בדרך עקיפה כשאתה סולל לנו שבילים...

למה, אלי, איננו רואים את כל הטוב הזה בתוך כל הרע?

מדוע הכל כל כך קשה, כל כך מסובך? לבנו נקרע...

איננו יודעים להעריך מה נכון ומה הבל הבלים,

איננו מצליחים להשתחרר מהטפל, כקשורים בחבלים...

עוד יגיע היום בו נתעורר ולא נרדם עוד לעולם,

היום בו נבין שאתה הוא אחד, יחיד מעל כולם.

נבין שהכל שלך והכל ממך,

כל שקורה לנו קורה בזכותך.

נדע זאת ולא נתנדנד כשיכורים, ככסילים,

נדע זאת אחת ולתמיד ללא הסתות ובלבולים...

אני מייחלת ליום הזה, שיגיע במהרה, אני מחכה,

הוא יגיע, אני מאמינה באמונה שלמה ועמוקה...