לומדים תורה
מדוע עזבו אנשים את בית הקפה כדי לשמוע תפילה? חוויות מרן במצרים
מה העצמה של ניגון המכוון לשם שמיים? הדברים מלוקטים משיעורי הרב, ומובאים בלשון קדשו הטהורה
- מעדני המלך - משיעורי מרן זצ"ל
- פורסם י"ד תמוז התשע"ח |עודכן
(צילום אילוסטרציה: פלאש 90/ אורי לאנז)
כשהייתי בחוץ-לארץ במצרים היו שם חזנים בעלי קולות נעימים, והיו בקיאים מאוד בכל המקאמת, ללא סטיות.
במקאמת זו לא חכמה שכל אחד ואחד יאמר 'אני יודע מקאמת' וגמרנו. ידוע שיש כללים במקאמת, יש מקאם שהוא חד סטרי, אסור להכנס מהמקאם הזה למקאם הזה, צריך לדעת איך ללכת ואיך לבוא, פתאום הוא עף למקאם אחר כמו 'יוצא דופן', זה צורם את האוזן. צריך לדעת שיש כללים בדברים האלה.
וכשהשליח ציבור מיושב ויודע להתפלל יפה ואנשים באים ונמשכים אחריו, זה מצוה, על ידי כך הוא גורם שאנשים יבואו ויתפללו, 'יבואו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה'.
היו אנשים רבים שהיו יושבים בבית-קפה. עוזבים את הבית-קפה בזמן שהשליח צבור הזה מתפלל ובאים לשמוע אותו, יושבים כמו שנמצאים בגן-עדן, כולם מרותקים לתפילה שלו, מתפללים יחד אתו, 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'.
היום קריאת התורה של פרשה ממוצעת נמשכת חצי שעה בערך מעלה-מטה, ואילו שם שעה-שעה וחצי, כל פסוק היה כמו מנגינה יפה, בכזו נעימות, איזה קול. שם אין צעקות, לא הצעקה גורמת, אלא הנעימה שיש בדבר, ואתה שומע ולא מרגיש איך שעברה השעה, פתאום רואה שעברה שעה ורבע, וכמו שאתה נמצא בגן עדן לא מרגיש בכלל.
כך הוא כשיש חזנים טובים שיודעים להנעים. וגם כשהציבור סבלן, שם הציבור סבלני, פה אם יקרא שעה-שעה ורבע קריאת הפרשה, יפטרו אותו תכף באותו היום, יגידו לו לך לך לבית-כנסת אחרת, בטנם ריקה, רוצים ללכת לאכול את החמין, 'מערבין וטומנין את החמין', ללכת מהר לאכול לבלע...
צריך שגם השליח צבור יהיה לו קול נעים, 'אשרי המדבר על אוזן שומעת' ולא על אוזן טרשא חרשת וטיפשה, אם לא מבינים, אז מה יהנו, מה ינגן להם, על זה נאמר...
זה שאמרנו, אם החזן מתכוין לשם שמים והקהל מרוצים, תבוא עליהם ברכה. ואם לא - 'ויאמר לקוצרים ה' עמכם' יקצר כמה שאפשר. 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו', יקצר מעט ולא יאריך הרבה במנגינות כדי שגם הקהל יהיו מרוצים.
הכל לפי רוח הקהל, 'אל אשר הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתם', ועל ידי כך תהיה תפילתו מקובלת ברצון, וההעיקר שתהיה כוונתו לשם שמים.
אבל אם כוונתו שיפארו אותו, שיאמרו זה חזן אומן בקי, הרי זה חס ושלום שנאוי לקב"ה, שנאמר 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה'.
וצריך גם כן 'הראיני את מראייך השמיעיני את קולך', שיהיו מראיו טובים, ירא שמים ומעשיו טובים, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה.
אבל אם בקולו יתן קול עוז, ומעשיו אינם טובים, חבל, האדם הזה טורפים תפילתו בפניו.
הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן