הצעד השישי בדרך לישועה שלי: פתאום הבנתי שאני חייבת להרפות את השריר

כשהשרירים תפוסים ומכאיבים, אנחנו מיד רצים לד"ר גוגל כדי לברר מה יכול לעזור לשחרר אותם. איך בכלל נוצר שריר תפוס, במה הוא תפוס וכיצד ניתן לשחרר אותו מבלי לתפוס שריר אחר? שרירים תפוסים הם תופעה שנגרמת לאחר שעשינו תנועה לא נכונה בגוף, תנועה מהירה מדי או בזווית לא טובה - שיוצרת קרעים מיקרוסקופיים בסיבים של השריר. 

כשזה קורה - אנחנו לרוב מרגישים כאב חד, כעין תחושת בערה באיבר, והכל מאותה תנועה לא נכונה. 

אותו הדבר בדיוק מתרחש בנפש שלנו. 

כשאנחנו מרגישים כאב עוצמתי ברמות שאנחנו לא מכירים, כנראה שהשריר הרוחני תפוס. כנראה שעשינו 'תנועה' לא נכונה - מהירה מדי או בזווית לא טובה ולא מתאימה - שגרמה לקרע סיבים. 

מה צריך לעשות כשזה קורה? בדיוק מה שאנחנו עושים עם כאבים פיזיים: למרוח משחה. המשחה של כאבי השרירים הרוחניים היא השמחה (אותיות המשחה). 

למדתי השבוע שיעור מדהים על היכולת הטבעית שטמונה בכל אחד מאיתנו, להחזיר את השריר לקדמותו ולעשות שהכאב יחלוף: שמחה. כמה שזה נשמע פשוט - זה פשוט עובד. אמרה לי גולשת מדהימה באחד הטוקבקים על הטורים הקודמים: 'תלווי קצת מהשמחה של העתיד', והחלטתי לאמץ את העצה הזו, כי זה פשוט היה נשמע פנטסטי. 

עשיתי ניסוי. 

מרחתי מעט מהמשחה (שמחה) על האזור התפוס (ביותר מדי כוחי ועוצם ידי) - והרפיתי. לא דרשתי לדעת מתי, לא התלוננתי על השידוך שירד ואפילו חייכתי לעצמי מול הראי, מודה להשם שזה נגמר. 

"האם זה הגיוני שזו את?", שאלתי אותה מהמראה, תוך שאני מתבוננת בפניה מקרוב ממש כדי לחפש את מה שהשתנה שם. משהו הלא חייב להשתנות, זו לא היא. זו מישהי אחרת מציצה אל בבואתי. 

חפצים (או חפצות, רצונות) תמיד מקשרים אותי לזיכרונות 

"זו אני, היית מאמינה?", היא לחשה לי בחזרה, בחיוך ועיניים נוצצות. "ותעשי לי טובה, אל תרצי לי עכשיו על כמה שאני מטעה את עצמי, כי אני ממש ממש לא מרגישה ככה".

התחושה הייתה ועדיין - של מציאת אבידה שחיפשתי הרבה ויותר מדי זמן. 

כאילו איזה צוללן בלתי נראה ירד למעמקים ואסף בשבילי את האוצרות החלודים שהתפללתי עליהם שנים, וזה ציער אותי שהמראה הנוצץ שלהם השתנה לבלי היכר - אבל הכרתי אותם שהם שלי, ושמחתי שהם שבו אליי. שמחתי שיש לי הזדמנות לשייך אותם לתקופות, לאנשים, לדברים שעברתי בדרכי - כי חפצים (או חפצות, רצונות) תמיד מקשרים אותי לזיכרונות. 

איך מרגיש מי שקיבל אוצרות רוחניים בחזרה? וואוו, זה משהו שאני לא יודעת אם אצליח לכמת במילים, ולסגור בצנצנות עם סרט יפה. כי החפצים האלה שהוחזרו, הביאו אליי משהו שלא היה לפני כן: את תחושת העומק והשייכות למשהו עמוק מני ים, לאוקיינוס שבו הם שהו. עכשיו, לראשונה בחיי, אין לי צורך לכלוא משהו בתבנית, להאניש ולקוות שיבינו על מה אני מדברת. 

אני בטוחה שדברים רוחניים נשגבים כל כך, מבינים רק בדרך אחת: בדרך של אינסוף... כי לאינסוף אין סוף... הוא עמוק בצורה שלא נוכל לשער, וזה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו. את תנועת ה'החזרה' שבנפש, שבה השריר התפוס חוזר להיות שיר משוחרר. שיר שיכול לדבר על הכל, להכיל את הכל, לשמוע הכל, לדמיין את הכל, לקוות להכל, לשמוח בהכל, להאמין ב... אחד, אבל היי - האחד הזה הוא הכל, וכשיש לך אותו - לא חסר לך דבר. 

תודה על המודעות לתנועות לא נכונות שבנפש

אז מה עושים במצב כזה, אחרי שהשריר רפוי וכלום כבר לא כואב?

תאמינו או לא, אבל פשוט יושבים בשקט, ברוגע. מתבוננים על הכל, על הקול שהצלחתי להוציא - דק ושקט ככל שיהיה, ואומרים תודה. תודה על המשחה, תודה שהשריר היה תפוס ועכשיו הוא כבר לא, תודה שאתה מרפה אותי, את השרירים התפוסים, אך לעולם לעולם לא את תקוותי, תודה על המודעות לתנועות לא נכונות שבנפש, תודה על היכולת להחזיר לעצמי את עצמי - מבלי לפגוע בשרירים אחרים על הדרך. 

עכשיו, התחושה היא לא של חיים ב'נפש' אלא ב'נ(ו)פש'. 

כמה אנחנו אוהבות נופש, אהה? אנחנו יכולות להתמכר לתחושת החופש, השחרור, השמחה, השינוי והיציאה מהשגר(ע)...

אז זו בדיוק התחושה שמרגישים כשמרפים שריר תפוס, וזוכים לרגיעה אמיתית בגוף הנפש. התחושה היא שיצאתם לחופש מכל מה שדוחק אתכן לפינה, מכל מה שמייסר אתכן, מכל מה שמאכזב ומציק ודוקר בבשר החי. התחושה היא של שינוי בלתי נתפש שמתחולל בתוככן, אולי אפילו מבלי שאתן מרגישות אילו מין 'גרוטאות' הוא לוקח מכן כמו הוריקן השמיימה. 

אתן לא זקוקות לגרוטאות האלה, וההוריקן הזה יודע בדיוק מה לקחת מכן. 

ממני הוא לקח את תחושת המרמור על זה שעוד לא התחתנתי, על זה שלא הצלחתי למצוא את האחד ועל זה שאין לי ילדים. זה לא שאני אדישה לחוסר הזה, הוא עדיין שם בצורה מסוימת. אבל היום אני יכולה להכיל אותו בצורה אחרת לגמרי, שלא ידעתי בכלל שאפשרית. היום אני לא רק מכילה אותו אלא גם מודה עליו - כי אלמלא הוא, לא הייתי אני. ולהיות אני - זו הישועה האמיתית בכל הסיפור הזה.