עמיחי שיקלי: "גם נוער שמאבד את זהותו היהודית הוא נוער בסיכון"

"אבא שלי נולד וגדל בתוניס", מספר לי מיד בתחילת שיחתנו עמיחי שיקלי (36), נשוי ואב לשני ילדים המתגורר בקיבוץ חנתון בצפון הארץ, בקול השמור לסיפורים רבי משמעות ומעצבי זהות. "שאלתי אותו פעם אם הוא רוצה לעשות טיול שורשים בתוניס, והוא ענה שבשום פנים ואופן לא. בהמשך השיחה אבא סיפר שהוא עדיין זוכר את המהומות האלימות שחוללו שכניהם הערבים אחרי מלחמת ששת הימים, בעודם צועקים לעברם: 'איטבח אל יהוד' בקצב מתגבר ומאיים.

"כשההמון התקרב לבית של סבא שלי", ממשיך שיקלי לחשוף את שעתה הקשה של משפחתו, "סבא שפך נפט על המדרגות בכניסה לבניין שלהם, והודיע לבני המשפחה שאם ההמון יגיע הוא ישרוף את הבית. תודה לאל שזה לא הסתיים כך. אחרת לא הייתי כאן, או יותר נכון לא הייתי בכלל".

רק אחד הכיר את ידיד נפש

סיפור זה, על הצלת בני משפחתו, חי ונוכח בעוצמה בתודעתו של שיקלי, ומחזיר אותו הרבה אחורה, עד לימי ילדותו. "גדלתי בבית מסורתי", הוא מספר, "עד כיתה ד' למדתי בבית ספר ממלכתי דתי, אחר כך עד כיתה ז' בתיכון חילוני בגוש משגב, ובתיכון למדתי בבית ספר אליאנס בירושלים.

"בשנות התיכון הייתי גם בעולם הדתי וגם בחילוני, וזה הטמיע בתוכי היכרות מאוד עמוקה ומעצבת עם שני העולמות הללו. בסוף התיכון עשיתי שנת מכינה, ושם קיבלתי כוחות לעסוק בחינוך, רצון להקים מכינה בעצמי, וגם נולדו בי סקרנות גדולה וצמא ללמידה, ורצון אמיתי לעזור לעם ישראל".

לאילו אפיקים הפנית את הרצונות והכוונות הללו?

"אחרי המכינה התגייסתי, ושירתתי בסיירת גולני. לקראת סוף הצבא התחתנתי, והחלטנו לגור בצפון. רציתי מאד להמשיך עם עשייה למען דברים טובים, אז הקמנו את המכינה. הרעיון של הקמת מכינה נולד בזכות יוזמה של כמה קצינים מהסיירת ושלי. התחלנו להכין לצבא לא מעט חבר'ה מהרצליה. הכנה פיזית, מנטלית, ותודעתית.

"מהר מאוד ראיתי שאף על פי שבני הנוער מהרצליה היו איכותיים מאד, השאיפה שלהם להצליח בצבא הייתה אישית מאד, הישגית והייתה חסרה להם השאיפה לתרומה למדינה, לעם ישראל. מעבר לכך, היה חסר להם חיבור לזהות היהודית שלהם.

"בתקופה הזו הבנתי שלמעשה יש בישראל שתי פריפריות. יש פריפריה חברתית-גיאוגרפית, ויש פריפריה זהותית. והחבר'ה האלה מהרצליה, הם לגמרי פריפריה זהותית. גם נוער שמאבד את זהותו היהודית הוא נוער בסיכון. בסיכון של אובדן זהות. הזהות היהודית. אנשים חושבים שנוער בסיכון זה רק נוער עני שיכול להתדרדר לפשע.

"אחרי שהבנתי את זה, רציתי לעשות משהו למען השכבות החזקות של החברה החילונית. הבנתי שאם השכבה הזו תמשיך ככה היא תתרחק מהזהות היהודית שלה, עליה עם ישראל שמר במשך כל כך הרבה שנים. מעבר לזה, אם היא תמשיך ככה היא גם עלולה להתנתק יותר ויותר מהציבור החרדי, הדתי לאומי, והשכבות החלשות, כי שלושתם מסורתיים או למעלה מזה".

אגב, אתה רואה לנכון לחלק בעניין הזה בין מזרחיים לאשכנזים?

"בוודאי. אפשר להרחיב הרבה בעניין הזה, אבל בקצרה אומר שלעדות המזרח לא היה משבר חמור כל כך סביב עניין ההשכלה למשל, ולכן יש המון מסורתיים יוצאי עדות המזרח. אבל אצל האשכנזים זה סיפור אחר לגמרי. בגלל כמה סיבות, נוצר שם מצב שדור אחרי דור גדל בלי קשר למסורת, ואז הם שואלים את השאלה – מה לנו ולעניין היהודי? מה לנו ולמסורת ישראל? ובעקבות כך נוצר ריחוק גדול מאוד.

"לכן מבחינתי האתגר היה לפעול למען העניין הזה. לפעול למען כך שגם אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות ירגישו קשר חזק ליהדות. זה היה מאוד לא פשוט, כי יש בעיה אמיתית ורצינית בעניין הזה. הסיפור הבא יכול להדגים את זה.

"באחת מהשבתות שעשינו במכינה, קצת לפני קבלת שבת, אמרתי לחבר'ה: 'בואו נשיר ידיד נפש', ופשוט התחלתי לשיר. עוברות כמה שניות ואני קולט שאני שר לבד. שאף אחד לא מצטרף. שאלתי אותם: 'יש כאן מישהו שלא מכיר את השיר ידיד נפש?'. הייתה מבוכה, ושתיקה כללית. אז אמרתי: 'בואו נעשה הפוך – מי מכיר?' לא  נעים להגיד, אנחנו מדברים כאן על 50 חניכים, אבל רק אחד הכיר, וגם הוא היה עולה חדש.

"הרבה אנשים לא יודעים את זה, אבל ההיכרות של הצעירים החילוניים עם היהדות היא כמעט אפסית. זה אתגר ענק, ובתקופה האחרונה זה הפך להיות אתגר אפילו גדול יותר, כי יש המון שיח שלילי על היהדות בעקבות קמפיין ה'הדתה' וכו'. ולמרות זאת, אנחנו מגלים שוב ושוב שבציבור הרחב יש דווקא פתיחות גדולה לדברים האלה".

חרף הקשיים הללו, לדבריו של שיקלי, ישנם חמישה מפתחות אשר בעזרתם ניתן להגיע עם תכנים יהודיים ללבם ומוחם של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות. בשעה שהוא מרחיב לגביהם, ברהיטות ובהירות, ניכר עליו שהוא מאמין ביכולתם הרבה להשפיע. "המפתח הראשון הוא החוויתי", מפרט שיקלי. "קבלת שבת, הבדלה, חגים, וכו'. הדברים האלה, דרך אפקט החוויה שבהם, יוצרים חיבור יותר גדול מכל טקסט או הרצאה בעולם.

"המפתח השני הוא הפסיכולוגיה היהודית. כשמדברים עם אנשים על מידות כמו כעס, קנאה, ענווה, וכו', ומביאים להם דברים שמקורם במסכת אבות או 'אורחות צדיקים', אז הם חודרים בקלות. במקרה הזה אנשים לא בהכרח מרגישים שמלמדים אותם תורה, ולכן אין כל כך התנגדות.

"המפתח השלישי הוא המפתח ההיסטורי-יהודי. הדיבור על חוויה של תודעה משותפת. את זה אפשר לעשות למשל על ידי סיור במצדה. רק לצורך הדוגמא. ואז אדם מרגיש את עצמו כחוליה בשרשרת הדורות. כחלק ממשהו גדול וארוך יותר. החיבור לסיפור היהודי הגדול הוא מפתח מאוד משמעותי שדרכו אפשר להגיע ללב של אנשים עם תכני היהדות.

"המפתח הרביעי הוא המבט על היהדות כתפיסת עולם ופילוסופיה. כאן נכנס למשל עיסוק בהשקפת העולם החסידית על העולם. או לימוד ספריו של הרב זאקס ושל פילוסופים יהודים אחרים. הנושאים המדוברים בנושא הזה הם למשל תפקידה של מדינה, תפקידו של האדם, מהי מוסריות, וכיוצא בזה.

"המפתח החמישי הוא מפתח המפגש. כשחילונים פוגשים את הציבור החרדי, את הציבור הדתי לאומי, נוסעים לחברון, לבני ברק, לירושלים, זה ממש יכול לשנות את כל התמונה. כמה החילוני הממוצע באמת מכיר את החרדים, וכמה הוא שמע עליהם דרך התקשורת? כשנפגשים מגלים את האנשים באמת. וזה נותן עוד נדבך ברצון להכיר את היהדות יותר לעומק".

60% מגדירים את עצמם יהודים וישראלים

בימים כאלה, בהם הארץ רועשת וגועשת ממה שנראה כאחד משיאיו של הקמפיין המתוזמר והמתוזמן נגד כל מה שקשור למסורת ישראל המתנהל בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לדבר עם דמות כשיקלי על אנשי הפורום החילוני ודומיהם. החלטתה של עיריית תל אביב לבטל את כנס 'משיח בכיכר' של חסידות חב"ד, שבית המשפט המחוזי הפך בסופו של דבר, הביאה לכדי אבסורד את טענותיהם של החפצים בהדרת היהדות מהמרחבים הציבוריים במדינת ישראל.

"הפורום החילוני הוא אמנם תופעה שמתרחשת בשוליים", אומר שיקלי, "אבל הוא סימפטום של משהו הרבה יותר רחב. סימפטום של שינויים במה שנקרא ה'סכסוך הישראלי-יהודי'. ומדובר בזרם עומק שכדאי לשים לב אליו. הסכסוך הזה נוצר מכיוון שרובנו נושאים בתוכנו שתי זהויות. יהודית וישראלית. אפשר לדמות כל אחת מהן למעגל. אז יש לנו שני מעגלים נפרדים, אבל בהחלט יש להם שטח חפיפה רחב. כלומר יש קשר הדוק בין המעגלים.

"לפני שלוש שנים היה סקר של מכון בינה, שגילה כי 60% מהציבור מגדירים את עצמם יהודים וישראלים, ללא כל סתירה בין שתי הזהויות הללו. 25% אמרו שהם יותר יהודים מישראלים. ו 13% בלבד טענו שהם יותר ישראליים מיהודים.

"מתוך כך עולה שעד לפני שלוש שנים הרוב המשמעותי בישראל היה באמצע, וזה אומר שיש סיפור משותף למסה הקריטית לחברה בישראל. למעשה, הדבר הזה יוצר חוסן תרבותי. כיום, שטח החפיפה הזה מצטמצם. הוא אמנם מצטמצם בשוליים, בקיצוניות שלו, אבל מצטמצם. כל מה שאנחנו מנסים לעשות במכינת תבור זה להרחיב את שטח החפיפה. שגם אם יש שוני בין אנשים, למשל לגבי קיום תורה ומצוות בפועל, עדיין תהיה הכלה ולכידות חברתית".

מעבר לכך, לדבריו של שיקלי יש עוד כמה בעיות עם הפורום החילוני, שברצונו להצביע עליהן. "אחת הבעיות הכי גדולות עם אנשי הפורום החילוני ודומיהם היא שהם לכאורה מדברים בשמם של הרבה אנשים שהם לא דתיים. אבל האמת היא שלאותם אנשים אין שום אנטי ליהדות, כמו זה שיש לאותם פעילים בפורומים הללו.

"ברגע שהם אומרים שחילוני שווה אנטי יהדות, זה יכול להישמע מאוד מפתה לאנשים שלא חיים סביב העניין הזה, שלא מצויים בו או עוסקים בו. ואז, הרבה חילוניים לפתע, באוטומט, מתנגדים ליהדות. אם התפיסה הזו תתפוס – היא יכולה ליצור נזק גדול מאד.

"דבר נוסף לגבי הפורום החילוני", אומר שיקלי, "הוא שברור לחלוטין שהוא מגיע בעסקת חבילה עם משהו פוליטי. היום הסיפור היהודי הולך יחד עם הסיפור הציוני. נכון שאפשר לתמוך בציונות גם בלי להיות יהודי, או דתי, אבל להיות ציוני זה גם להיות חלק מהסיפור היהודי. להאמין בזכות של העם היהודי. וברגע שמערערים את הסיפור היהודי, באופן אוטומטי מתערער גם הסיפור הציוני.

"וחלק גדול מטבעו של האדם באשר הוא אדם, הוא שהאדם הוא איש הסיפור. בני אדם הם מספרי סיפורים. קהילות נבנות על ידי סיפורים. דברים שנכנסים לתודעה. הסיפור של העם היהודי הוא חזק ואמיתי, ולכן ברגע שהמסורת תלך לאיבוד, גם החברה כולה תלך לאיבוד".