חיי בלעם: לחיות כמו גוי, למות כמו יהודי

תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ (כ"ג, י').

אדוננו הצדיק רבינו חיים בן עטר, בעל ה"אור החיים" הקדוש כותב, שבאומרו "מות ישרים", "הפליג רשע לשאול ענין גדול".

והוא מבאר שישנן שתי דרגות אצל צדיקים בשעת מיתתם:

הדרגה הראשונה – "שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל, באין מעכב, עד מקום האושר העליון". והדרגה השניה – "ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה, ונמנעים מלכת תכף ומיד, ומתעכבים עד זמן מה, אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפילו חטא כל שהוא יסובב הדבר".

בלעם בקש את הדרגה הראשונה, העליונה: "ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך, באין מסך באין מעכב".

לאורך כל הדורות היו רבים שהיו "מוכנים" להתקרב להשי"ת ולשוב בתשובה, אולם בתנאי אחד ויחיד: שתיכף ומיד ייפטרו מן העולם! הם לא היו מוכנים להתאמץ ולעמוד כנגד המלך הזקן והכסיל, הלוא הוא היצר הרע המושל בהם. הם לא היו מוכנים לְשַׁנּוֹת את אורחות חייהם, ולחיות בפועל כיהודים תמימים וישרים, תוך  מלחמה מתמדת כנגד פיתויי היצר ותאוות העולם הזה.

ואת זה רצה בלעם הרשע: לחיות כמו גוי ולמות כיהודי.

לחיות חיים מתועבים, שטופי תאווה, ורק עם דכדוכה של נפש לשוב בתשובה ["תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא" (תהלים צ', ג')], וכך למות. ולא דַּי היה לו למות כמו סתם יהודי, אלא הפליג לבקש למות כמו צדיק עליון, "מות ישרים", מיתת נשיקה.

תפקידו של אדם בעולם הוא לחיות כמו יהודי. להתמודד עם יצר הרע, להתגבר על התאוות, לעמול, להתייגע, להילחם! לחיות בקדושה ובטהרה. לחיות על קידוש השם!

בלעם, שרצה רק למות כמו יהודי, לא זכה שיתממש רצונו, והוא מת במיתה קשה, לא טבעית, וכפי שאומר הכתוב (במדבר ל"א, ח'): "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב".

הילולת ה"אור החיים"

השבוע (יום חמישי ט"ו תמוז), חל יום הילולתו ושמח ליבו של אדוננו הצדיק, רבינו חיים בן עטר זצוק"ל בעל פירוש "אור החיים" הקדוש על התורה. מימי חורפי היתה נפשי קשורה בתורת ה"אור החיים" הקדוש. הייתי מתענג על הלימוד הקדוש בצורה נפלאה עד מאוד. לאחר מלחמת ששת הימים, כשהעיר העתיקה נפתחה לכניסת יהודים, חפצתי לראות את מקום ישיבתו הקדושה של רבנו חיים בן עטר. מקום שעל פי השמועה התגלה בפניו אליהו הנביא זכור לטוב.

שמעתי כי המקום נמצא בשכונת הארמנים, ומה השתוממותי לראות כי בית מדרשו של ה"אור החיים" הקדוש הפך לאורוות חמורים גדושה ברפש ובזוהמה.

במהלך השנים קמו בארץ ישיבות רבות, אבל איש לא הקים ישיבה על שמו של אדוננו הקדוש, רבנו חיים בן עטר זצ"ל, אשר היה מהדר אחר יהודים שהתרחקו מעל פני ה' ומביאם ללמוד תורת אלוקים חיים. באותה עת גמלה בלבי החלטה כי בעזר ה' אבנה מקום תורה לזכר איש האלוקים הקדוש הזה. ואת זאת חפצתי, לקרב את עם ישראל, לאהוב כל יהודי הרחוק ביותר ולהסתכל על נשמתו החצובה מכסא הכבוד.

ואכן, תכף לאחר מלחמת ששת הימים הקמנו את הישיבה. בתחילה יסדנו שיעור תורה שהתקיים מידי שבת, ולאחר מכן שיעור תורה שנאמר בכל יום, כדי לקרב את ישראל בעבותות אהבה לה' ולתורתו.

ה' נתן לי את העוז ותעצומות הנפש להיכנס למקומות שונים ומשונים, ולמשוך לבית המדרש צעירים שהיו משחקים ברחובות עם סיגריה בשבת...  ישנו יהודי חסיד, ראש ישיבה נכבד, המתגורר בשכנות לישיבה. הוא אב למשפחה ברוכת ילדים ומרובת הוצאות, ולמרות זאת הוא תורם לישיבה סכום נכבד מידי חודש בחודשו. כשנפגשנו, שאלתי אותו בתמיהה: "אני מתפלא על כבודו, הרי יש לך הרבה בנים שעליך לתמוך בהם, מדוע אתה כל כך מתאמץ למען הישיבה?".

"תדעו לכם", השיב ראש הישיבה בהתרגשות, "אני מחשב זאת כדמי חסות, אני חוסה בצלכם"... "אתה חוסה בצלנו?!", התפלאתי, "מדוע?". "כי לפני הקמת הישיבה, הילדים הקטנים שלי לא היו מעזים לצאת החוצה לאחר השעה שבע בערב. עם רדת החשיכה היה פחד אימים לצאת לרחובות. היו מסתובבים פה בחורים פוחזים שהטילו את חיתתם על האזור כולו. והנה במשך הזמן, בזכות הישיבה הקדושה, כולם הפכו לתלמידי חכמים ויראי שמים!".

בקרבת מקום התגוררו פושעים גברתניים, שלא החוק איים עליהם, לא קציני המבחן, לא הרווחה ולא הסעד. אף אחד לא הצליח להרתיע אותם. אבל התורה הקדושה המסה את לבבם עד שברבות הימים הם הפכו לצדיקים גמורים. אנשים לא האמינו למשמע אוזניהם: כיצד ייתכן שפלוני יושב ומקשיב לשיעור תורה, מי בכלל מעז לדבר איתו. אבל לימדנו אותו ואת חבריו קהלת, משלי, דניאל ואת דברי ה"אור החיים" הקדוש. התורה משכה אותם כמגנט, עד שלבסוף הפכו כולם להיות קדושים וטהורים. כל זאת בזכות האהבה שנטע ה"אור החיים" הקדוש!

לאחר מכן באו לישיבה קצינים בכירים. הם הרגישו חובה להגיע לבית המדרש, כדי לראות מי הם בדיוק הדתיים, החרדים והישיבות. הם היו יושבים פה בכל פעם שלוש שעות רצופות ומתבשמים מהתורה וקדושתה. עם הזמן נרקמה בינינו ידידות קרובה, וכך החלו להזמין אותנו לשאת דרשות בבסיסי הצבא. הלכנו לצאלים, לשארם א-שיך, לרפידים, לצריפין ולעוד מקומות מרוחקים בקצוות הארץ, וזכינו לקרב רחוקים ולהרבות תורה לזכרו של רבנו חיים בן עטר זצ"ל.

השמחה הגדולה שלנו היא, על כך שהקב"ה נתן לנו את הזכות להמשיך את תורת ה"אור החיים" הקדוש, ולחרוט את שמו של רבנו חיים בן עטר על הישיבה המאירה באור פני ה"אור החיים".

 ***

במשך השנה בה שהה ה"אור החיים" הקדוש בירושלים, התלכדו סביבו כל חכמי ישראל וקיבלו אותו עליהם כמנהיג וכמורה דרך בהלכה וביראה. גם זקנים באים בימים, החכם באשי ורבנים נכבדים הכריזו כי כל היוצא מפי רבנו חיים בן עטר קדוש הוא.

אבל לדאבון הלב לא ארכו הימים וכעבור שנה אחת, בשנת תק"ג, נפטר ה"אור החיים" הקדוש ועלה בסערה השמימה. במוצאי שבת קודש מסר רבנו חיים בן עטר את נשמתו לגנזי מרומים, בהיותו צעיר לימים והוא רק בן מ"ז שנים.

באותה שעה ה"בעל שם טוב" זצ"ל, אשר שהה בעיר מז'יבוז שבאוקראינה, נטל את ידיו לסעודה שלישית ואמר לתלמידיו: "כבה הנר המערבי! ישנו סוד מיוחד שמכוונים בו בנטילת ידיים של סעודה שלישית, וסוד זה אינו נמסר אלא לגדול שבדור. כל חיי לא זכיתי שיגלו לי משמים את הסוד הזה, כיון שרבנו חיים בן עטר היה עדיין בין החיים והסוד היה ברשותו, אך עתה משכבה הנר המערבי, הלוא הוא רבנו חיים בן עטר, נגלה לי סוד נפלא זה!".

ה"אור החיים" הקדוש לא זכה לבנים מאשתו הראשונה, ולכן הסכימה רעייתו שייקח עוד אישה, אולי היא תביא לו צאצאים. אבל למעשה לא זכה רבנו חיים בן עטר להיפקד גם מאשתו השנייה, ונפטר בלא להותיר אחריו זרע בעולם.

ברם כל מי שלומד את תורתו, הוגה בספריו הקדושים ומקדש את עצמו, זוכה להתקרב ולהיקרא מצאצאי ה"אור החיים" הקדוש, וכפי שדרשו חז"ל (סנהדרין דף י"ט ע"ב): "כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

לכן אנו, הזוכים ללמוד את תורתו של ה"אור החיים" הקדוש, נקראים בניו וממשיכי דרכו. זכותו תגן בעדנו!

מתוך הספר החדש – "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלה. לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן