במחשבה תחילה לפרשת בלק: סוד הגעגוע שנחשף מול המאושפז התשוש

מראיין: "מהן ציפיות השכר שלך?".

מרואיין: "20,000 נטו, רכב צמוד ושני ימים חופשיים בשבוע".

מראיין: "רכב... מרצדס B-CLASS מתאים לך?".

מרואיין: "בסדר גמור".

מראיין: "הזמנתי לך מונית. היא מחכה למטה"...

***

נשימה שורקנית, מאמץ של שניות אחרונות, הרגליים נמתחות במהירות ואנחנו רצים להספיק את האוטובוס שעומד בתחנה. נספיק? לא נספיק? המחשבות מתרוצצות בשברירי שנייה.

הגענו לתחנה.

מול עינינו האוטובוס מתנתק ונוסע. גם הדפיקות הנואשות שלנו על הדופן המתכתית שלוהטת מהשמש, אבל קרה ומנוכרת לנו כעת, לא עוזרות. הוא נוסע...

לחשב מסלול מחדש.

זה מרגיז. ללא ספק. אבל זה הרבה פחות מרגיז כשאנחנו רק "קוראים" על זה ולא "חווים" את זה. ואם אנחנו קוראים את זה בפרשת השבוע על בלעם שהאתון שלו סירבה פקודה שלוש פעמים, אנחנו אפילו משתוממים: תגיד, אתה לא רואה שיש כאן משהו לא טבעי?! משהו חריג?!

לא. הוא לא רואה. וגם אנחנו – כשאנחנו מפסידים את האוטובוס, או כל הפסד אחר בחיים – כמעט ולא רואים. לפחות לא באותו רגע כואב. והלוואי שלפחות ברגעים הבאים אחריו נראה את דבר השם אלינו. אם בדמות אוטובוס שברח או משאלת לב שהוחמצה.

מה באמת קורה שם? אייזיק יספר לנו.

את העבודה "שלו" נשא איתו אייזיק שנים ארוכות לכל מקום שהלך. לא שהוא חלילה היה מכור לעבודה, אלא שהוא שמר לה פינה חמה בליבו, דיבר עליה, הגה בה והעלה את זכרה על נס בכל פעם אפשרית כשחשב שלפניו מאזינים חדשים שאינם מכירים את סיפור העבודה שלו, או כאלה שחשב ששכחו את הפעם הקודמת בה סיפר להם על כך...

תאמרו, מה יש להתגעגע לעבודה? בפרט עבודה כזו שעוסקים בה שנים רבות ומעולם לא נפרדים ממנה? הביקור בבית החולים לתשושי נפש חשף את הסוד.

באחד מביקוריו של אייזיק בבית החולים, הוא שמע מאושפז תשוש שישב על מיטתו ופניו לעבר הקיר, כשפיו ממלמל את תואר הקסם שליווה את אייזיק לכל מקום: "מנכ"ל החברה". כאן המקום לציין שזו הייתה העבודה שנשא עימו אייזיק לכל פינה: המנכ"ל.

התשוש ישב מול הקיר ומלמל ללא הרף: מנכ"ל החברה, מנכ"ל החברה, מנכ"ל החברה...

אייזיק הביט בו המום רגעים ארוכים. המחזה טלטל אותו והזכיר לו את הסערה הנפשית שבקרבו: לפני שנים רבות התמודד על משרת המנכ"ל בחברה בה עבד, אך בסופו של דבר קיבל תשובה שלילית בשל מועמד שהוצנח לתפקיד מבחוץ. התשובה הכעיסה אותו והוא עזב את החברה בטריקת דלת רועמת, אפילו לא רצה לברר מי כן זכה בתפקיד הנחשק.

מאז, כאמור, בכל רגע ומקום הגה אייזיק בגעגוע רווי כאב והשפלה במשרה הנחשקת שלא זכה בה. הפצע מעולם לא הגליד ואייזיק לא שכח ולא סלח.

ברגע של התנערות סב אייזיק על עקבותיו לעבר הקבלה, שם פנה לאחד האחים הסיעודיים וביקש להחכים. "האם המטופל הזה שראיתי, גם הוא רצה להיות מנכ"ל וסורב?"

"לא, הוא לא סורב", ענה לו האח, "הוא זה שזכה בתפקיד המנכ"ל בחברה בה עבדת"...

רבי אברהם פאם, ציין את דברי רש"י שכולנו מכירים: בלעם רטן וזעף על העיכובים בתוכניתו המשתבשת על ידי האתון. מה שהוא לא ידע הוא, שהמלאך שעיכב אותו היה "מלאך של רחמים"...

רבי צבי פסח פראנק הצביע על כפילות לכאורה בפסוק "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם". אם הקב"ה ממלא את רצון יראיו, מדוע הם צריכים "לשווע" שנית למרומים ולזכות ל"יושיעם"?

ותירץ במתק שפתיים: לפעמים אדם מפציר בבורא כל עולמים שימלא את בקשתו. הוא מסמן כמטרה את משרת "מנכ"ל החברה" ומעתה כל מאווייו נשואים אליה. אבל זה לא טוב עבורו, לכן משמים לא ממהרים להרע לו. אבל האדם עובר מ"רצון" ל"שוועה", כביכול הוא 'מנדנד' לקב"ה שימלא את רצונו.

בשלב זה מבוקשו ניתן לו, אך את התפילות הרבות הקב"ה אוגר עבורו שישמשו לו לישועה, לאחר שהוא יגלה כמה זה רע לו...

***

איננו זכאים שכל משאלת לב גרנדיוזית שלנו תתמלא, אבל גם משאלה "ריאלית" שלא מתמלאת, גם "מונית" שמחזירה אותנו הביתה ללא משרה ביד, היא "מלאך של רחמים".

בל נשכח להודות על הנזק שנחסך ממנו, כשנחשב מסלול מחדש.