סיון רהב מאיר: למה אתה מדבר כל כך הרבה על כסף?

מה אפשר ללמוד מהעובדה שמישהו כל הזמן מדבר על כסף? בפרשת השבוע החדשה הנביא בלעם מדגיש שוב ושוב שלא צריך לשלם לו ושאי אפשר לקנות אותו. אבל מרוב הדגשה של הנקודה הזו (למשל: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'"), הוא בעצם כל הזמן מדבר על כסף וזהב. פרשנינו מדגישים שזה מבחן חשוב לכל אדם, אבל בפרט למנהיג רוחני, לנביא כמו בלעם: האם תת-המודע שלו עוסק כל הזמן בממון? בלעם הוא הניגוד המוחלט לאברהם אבינו, מנהיג שהיה סמל לצדקה, נתינה וחסד.

הנה משפט יפה שאיני יודעת מה מקורו, ושמסביר בדיוק את הנקודה הזו ביחס לאיש הרוח האמיתי: "בעולם החומר, ככל שאתה עולה בדרגה – יותר ויותר אנשים משרתים אותך. בעולם הרוח – ככל שאתה עולה בדרגה, כך אתה משרת יותר ויותר אנשים".

בצד הנכון של ההיסטוריה

הנסיך הבריטי וויליאם הגיע לכאן השבוע לביקור היסטורי. זוהי הפעם הראשונה שבה נציג של בית המלוכה עורך ביקור רשמי במדינת ישראל. היחסים שלנו עם הבריטים ידעו עליות ומורדות לאורך השנים – מהצהרת בלפור החגיגית דרך מדיניות "הספר הלבן" הקשה, וגם עכשיו הביקור מעורר סערה: הנסיך החליט לסייר בעיר העתיקה בליווי פלסטיני ולא בליווי ישראלי, במה שמוגדר – כך לפי הלו"ז המלכותי הרשמי – "השטחים הפלסטינים הכבושים".

הסערה הזו הזכירה לי סיפור נפלא על הרב קוק. ב-1917 פורסמה הצהרת בלפור הבריטית, שהכירה רשמית בהקמת בית לאומי יהודי בישראל. יהודים רבים פרסמו מודעות תודה נרגשות לבריטניה. הרב קוק ראה את הדברים אחרת, וביקש להסתכל על הדברים בפרופורציה הנכונה. באסיפה גדולה שנערכה אז בלונדון לציון המאורע, הפתיע הרב את הנוכחים ואמר כך: "לא באתי הנה כדי להודות למלכות בריטניה, באתי הנה לברך אותה. לברך אותה על כך שהיא זו שזכתה בזכות הגדולה – להכריז ולהודיע לעולם על חזרתנו לארץ ישראל".

האמת והצדק והיושר לא תלויים בהכרזות חיצוניות ובינלאומיות, אבל מי שמקדם את המהלכים החיוביים ומצטרף לצד הנכון של ההיסטוריה – פשוט זוכה.

נפשנו קצה

שיר אלון התארסה בימים אלה, וכתבה לי כך: "שמתי לב שבפרשות השבוע קוראים איך 40 שנים של נדודי בני ישראל במדבר מסתיימות בתלונות. שנים הם אוכלים את המן שיורד מהשמיים, ופתאום הם כועסים ואומרים: 'נַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹוקֵל'. מה קרה? איך המן הטעים הפך ללחם קלוקל? ה'שפת אמת' כותב שמדובר בתנועה טבעית של מעבר שלב. בגיל הינקות אנחנו אוכלים גרבר, אבל אחר כך הוא נראה לנו קלוקל, לא מתאים. התבגרנו, נמאס לנו לקבל הכול מן המוכן. זה נכון גם בהמשך החיים, וזו תנועה נפשית שמוכרת לרווקים רבים: נמאס להיות בשלב המדבר האינסופי. רוצים בית, אחיזה. נפשנו קצה בלחם הקלוקל, זה כבר לא טעים שבכל ערב יש לנו אינספור אפשרויות מה לעשות. אני אישית חשתי שאני רוצה להפסיק לנדוד במדבר ולהתחיל להיכנס לארץ, לעמול על לחמי, לקבוע יתד, לזרוע כבר גינת-ירק מחוץ לבית. קצה נפשנו בדרך, אנחנו רוצים להגיע אל היעד. ועדיין יש לשאול: אם זה תהליך כזה טבעי ובריא, אז מדוע העם שמתלונן נענש על תלונותיו? כנראה שגם כאשר יש קושי, כשעוברים משלב לשלב, צריך להשתדל לא לקרוס ולבעוט ולאבד אמון, אלא לנסות להחזיק מעמד בדרך. לכל דבר יש סיבה, והדרך לא סתם ארוכה. ברגע הנכון – אתם תיכנסו לארץ".

מזל טוב, שיר, ותודה ששיתפת.

על הדבש ועל העוקץ

"שלום סיון, קוראים לי שומרון. נראה לי שהגיע הזמן לספר את הסיפור הבא: בימים אלה מצוין יום השנה לפטירת נעמי שמר. סבתא שלי, לאה פוקס חן, נולדה בהונגריה. כמעט כל משפחתה הושמדה בשואה, והיא הצליחה לשרוד את אושוויץ. אחרי המלחמה פגשה קצין בריטי יהודי, מארק חן. סבא שלי. לימים סבא מארק העיד במשפט אייכמן, כרופא, על מצב השורדים שפגש במחנות. הם עלו ארצה והקימו משפחה. באחת העליות לסבסטיה, בגרעינים שהקימו את היישובים הראשונים בשומרון, סבתא לאה פגשה בנעמי שמר והן התחברו. סבתא סיפרה לה על מה שעברה בשואה, ונעמי שאלה אותה בסקרנות: איך נשארת אדם מאמין אחרי כל זה? סבתא ענתה לה שאבא שלה תמיד אמר להם את המשפט של חז"ל: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה'. עברו השנים, הקשר נשמר, 'דודה נעמי' הייתה אורחת קבועה אצלנו בסלון, ופעם אחת סיפרה שהיא בתקופת שפל בגלל משבר אישי, כי בעלה של אחותה נפטר. היא אמרה שהיא פשוט לא מסוגלת לכתוב וליצור. סבתא ענתה לה: תזכרי, נעמי, חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. עברו כמה חודשים. נעמי צלצלה ואמרה פתאום: לאה, אני מוציאה לרדיו שיר חדש. רציתי שתדעי שזה בין השאר – בהשראתך. תוך כמה ימים יצא לאור השיר הבא: 'על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק, על בתנו התינוקת, שמור א-לי הטוב'.

נעמי נפטרה בחודש תמוז לפני 14 שנים. סבתא לאה נפטרה לפני כמה חודשים. אני רוצה שהסיפור לא יישאר רק במסגרת המשפחתית שלנו, ואני מעביר לך אותו עכשיו, לזכר סבתא ולזכר נעמי".

האור החיים

קראו לו הרב חיים בן עטר, אבל כמה מתאים לו הכינוי שלו – ה"אור החיים". כמה אור וחיים הוא הוסיף לעולם. היום מציינים 275 לפטירת ה"אור החיים", מגדולי פרשני התורה, יליד מרוקו, שעלה ארצה במאמץ, והפך לרב נערץ בכל העדות. הנה רק פנינה אחת מכתביו, שבה הוא מסביר איך לכל אחד באומה יש תפקיד, איך צריך את כולם בסיפור הזה: "התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו – ויזכו זה לזה".

הוא ממשיך ומסביר שיש הרי תרי"ג מצוות, ואי אפשר שאדם אחד יקיים את כולן, ולכן יש חלקים שונים בעם: כהנים, לויים, ישראלים, גברים, נשים – וכל אחד צריך למלא את שליחותו. בניגוד לתפיסה שבה אחדות משמעה אחידות, הוא קורא לכל אדם לחפש את התרומה שלו לאומה, וגם לראות את התרומה של האחר. ובהמשך לכך, שימו לב להגדרה המיוחדת שלו למילים "ואהבת לרעך כמוך": "ואהבת לרעך כמוך – כי באמצעותו אתה משלים את שלימותך, ואם כן אינו אחר אלא עצמך, כאחד מחלקיך".

לזכרו.