איה קרמרמן מקדמת את האמהות באהבה. שוב

לפני כמה חודשים, שכבתי מותשת במיטה. מותשת ברמה שרק אישה אחרי לידה יכולה להבין.

אני מתאפקת לא לכתוב "או כמו גבר שלא ישן טוב בלילה". טוב, כתבתי. איפוק זה לא הצד הכי חזק אצלי. כל מה שרציתי זה לישון, לישון ולישון, אבל מעבר לווילון שלצדי שכבה מישהי שלא הפסיקה לדבר בטלפון ולספר לחברותיה, הרבות, על הלידה הנפלאה שהיא חוותה רק כעשר שעות לפני. ואני, כל מה שרציתי זה לישון, לישון ולישון. הכי קרוב לשיחת טלפון שהצלחתי להנביע מעצמי, כי אני לא משתדלת לא להיות אנטיפטית לחלוטין, היה סמס לחברות: "ילדתי, הכול בסדר. הינוקא נראה כמו שאר החבר'ה, מתה מעייפות, אין לי כוח לדבר, תכינו אוכל. אה כן, הרופא לא טעה. סופית זה בן".

זה לא שלא התרגשתי מהלידה. התרגשתי. וזה לא שלא התפעמתי מהיצור החדש והחביב ששכב לצידי ולא הפסיק לינוק ולמלא חיתולים. באמת שהתפעמתי, ובאמת שהוא חביב. אבל ידעתי שחמישה ילדים מחכים בבית, אחד היה גם חולה, לא פחות ולא יותר, מצא לו זמן לחטוף וירוס. הכי פרקטית בעולם, כל מה שרציתי באותו הרגע זה לנוח ולאסוף כוחות. להתפעם יש לי זמן, לישון לא. "איך הייתה הלידה?", סימסה לי החברה הכי טובה שלי. "זה באמת משנה?", השבתי לה, "כאב. יאללה עבר. ממש אין לי שום עניין לשחזר את הסיפור הזה עוד מיליון פעם". אחרי מחשבה של שנייה, היא כתבה לי: "וואלה צודקת. לא מעניין. סתם התרגלתי ששואלים".

לאחרונה, שתי חברות מאוד יקרות שלי, שתיהן בגילי, ילדו את הילד הבכור שלהן. בהתבוננות מהצד אני יכולה להגיד שאין דבר קסום ומופלא יותר מאשר לראות אמא נולדת. זאת אומרת, אני יודעת כמה זה מופלא, כי אני אמא, שוב ושוב. אבל הפעם הראשונה שאישה הופכת להיות אמא, זה הקסם הכי גדול שנברא. לא נולד רק תינוק, נולדת איתו ישות, אימהות חדשה, נולד לב חדש, נולדים לב ורחמנות אימהית חדשים. אני זוכרת את עצמי עם הבן הראשון. התפוצצתי מכל כך הרבה אהבה, שלא הבנתי איך ייתכן שיש בעולם כל כך הרבה מלחמות, כל כך הרבה שנאה. איך זה יכול להיות, אם כל אמא אוהבת כל כך הרבה?

אז בתור זקנת השבט (חד פעמית אני נושאת את התואר הזה בכבוד), כל השאלות התנקזו אלי. בין כל הסמסים האינפורמטיביים, כמו למה היציאות של התינוקת ירוקות, מה לא לאכול בשביל שלא יהיו גזים ואיפה יש מנשאים שווים, אנחנו גם מדברות על הקסם. הקסם שנברא בתוכנו. על העולם שברגע אחד השתנה ולעולם לא ישוב להיות כשהיה, כי אנחנו אחרות. על הרגעים, שאי אפשר לכמת בכסף, כשהעיניים שלהם מביטות בנו מלאות בתום ואהבה.

להכיר מחדש

באחת משיחות הווטסאפ, אחת מהן כתבה לי שחשוד בעיניה כמה שמרגיש לה טבעי להיות אמא. כתבתי לה בחזרה: "אל תדאגי, עוד תעמדי מול דילמות". במתיקות אין קץ היא שאלה: "ואת?". כן, אני כל היום עומדת מול דילמות אימהיות. ברוכה הבאה לעולם האימהות. עולם אינטנסיבי שאין שני לו, מלא חששות, שמחה, נפילות והצלחות.

להיות אמא זה להיות מוצפת באהבה. לא תמיד. כן. יש מצב כזה של לא תמיד. לא כי לא תאהבי, אלא כי יש רגעים של תסכול. תסכול שממסך, שמסתיר. תסכול שחי בכפיפה אחת עם הרצון, החלום שהכול ילך תמיד חלק, שתמיד תהיו מחוברים כמו שאת מרגישה היום. אבל החיים הם לא כאלה. הם הכול. בערבוב. בהפתעות. ולפעמים לא מצליחים להיות על אותו גל. ואת יודעת מה? זה צורב. זה צורב לא בגלל שלא אכפת או נמאס. בגלל שהכי אכפת.

להיות אמא זה להיות מודאגת. יותר ממה שחשבת שתהיי. את תופתעי מכמה, כי זה ממש לא אפיין את מי שהיית. דקה לפני שהיא נולדה עוד היית זורמת כזו. פתאום נבנה חדר לא רצוני בלב. מלא דאגה וברצון אין סופי שיהיה לה טוב. רק טוב. להיות אמא זה להיות עייפה. סורי. זה לא מצב זמני. להיות אמא זה לישון עם חצי עין פקוחה, עם אוזן קשובה. תמיד. פייר, מתיש.

להיות אמא זה להגיד לא. אסור. אני לא מרשה. זה לדעת שאת לא תמיד תוכלי לתת את התשובה הכיפית. זה חלק מחובתך לחנך. אף אחד לא יעשה את זה במקומך. מישהו חייב להציב גבולות, ליישר, והבת שלך בחרה אותך להיות מציבת הגבולות שלה. המנדט הוא שלך. גם כשהיא תהיה בת 50.

להיות אמא זה להכיר את העולם מחדש דרך העיניים שלה. הטהורות, החדשות. את תגלי כמה מרגש לגעת בחול הים עם כפות הרגליים. כמה מפחיד שבלול. כמה טעים לק של גלידה. להיות אמא זה להביך. אל תשלי את עצמך שהיא תחשוב שאת מגניבה. היא לא. למדתי לחיות עם זה בשלום, ואף לנצל זאת לטובתי.

להיות אמא זה ללמוד מחדש להתפלל. לגלות שהלב שלך מדבר ומבקש מהמקום הכי עמוק שקיים. מהמקום האימהי שלו. להיות אמא זה לשאול את עצמך אלף פעמים ביום אם עשית את הדבר הנכון, אם אמרת את המילה המרפאת, אם שתקת כשהיית צריכה, אם ליטפת אפילו שנתקלת בחומה.

להיות אמא זה מיליון רגעי קסם מלאים אהבה ונחת, התרגשות וכאב. להיות אמא זה לגלות שיש בך רוך כמו עננים וחוזק של פלדה, זה עיניים מלאות בדמעות כמו הים ושמחה בלב שכל הזיקוקים ביום העצמאות קטנים לעומתה. להיות אמא זה החיים! ברוכה הבאה למועדון, אמא חדשה.

עראיס

עראיס זה למעשה קבב בפיתה צלויים יחד. בימים אלו, שהשבת נכנסת מאוחר, אני עושה להם עראיס על האש. אפשר כמובן לצלות אותו על מחבת פסים חמה, או אפילו בטוסטר שמוחץ, למי שיש טוסטר בשרי.

חומרים:

1 קילו בשר טחון / בצל אחד / חבילת פטרוזיליה / כפית מלח / כף כמון / 2 כפות שמן זית / 7‑8 פיתות חצויות

אופן ההכנה:

קוצצים דק את הבצל והפטרוזיליה / מערבבים את כל החומרים יחד ולשים היטב / מכניסים חתיכת בשר נא (כגודל קבב) לחצי פיתה / צולים על האש במנגל פתוח כדי שהחום הגבוה לא ישרוף את הפיתה, או על מחבת / מגישים עם טחינה ועם הסלסה שנתתי את המתכון שלה לפני שבוע.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".