הנכים רק רוצים להפסיק להתלבט בין תרופות לאוכל

בארבעה מוקדים ברחבי הארץ: בירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע, התקיימו הערב (חמישי) הפגנות למען העלאת הקצבה לנכים ולקשישים. בשנה האחרונה בכלל, מאבקם של הנכים בישראל להעלאת קצבת הנכות עלה מדרגה. למאבק פנים רבות. סיפורו האישי של דוד מזרחי, אחד ממוביל מאבק הנכים בשנה האחרונה ופעיל חברתי הפועל למען הנזקקים והחלשים, ממחיש בצורה בלתי אמצעית את סיפור המאבק.

דוד הוא בן להורים נכים החיים מקצבת ביטוח לאומי. אמו חולת אפילפסיה, חירשת, בעלת בעיות קוגניטיביות ובעלת דרגת אי כושר עבודה בשיעור של 100%, ו-80% נכות רפואית. אביו בן ה-82 קטוע כף יד, בעל 75% נכות ובעל דרגת אי כושר עבודה בשיעור של 100%, הלך לעולמו לפני חמישה חודשים.

מה הביא אותך להיות שותף למאבק הנכים להעלאת הקצבאות?

"אף אחד לא מדבר על איך זה להיות ילד של הורים נכים. אתה גדל ללא חוגים, שנים ישנתי על מזרן ולא על מיטה. ממשלת ישראל טשטשה לי את הילדות. לפני כשנה הגיעו מים עד נפש. לקחתי אוהל ויצאתי לשביתת רעב שהחייתה את מחאת הנכים. תודה לאל, מאות נכים הצטרפו ולאט לאט התארגנו לקואליציית ארגוני הנכים שמשתפים פעולה לראשונה מזה מספר שנים. חסמנו צירים מרכזיים. את נתיבי איילון, את הכניסה לנתב"ג, את כביש ירושלים-ת"א, והפגנו מול בית ראש ממשלה בהפגנה סוערת בה כיסא גלגלים עלה בלהבות".

אילו מטרות הצבתם לעצמם?

"אנחנו רוצים שהממשלה תשווה את קצבאות הנכות לשכר המינימום כדי שנוכל להפסיק להסתמך על צדקה ועל איסוף בקבוקים. הגיעה העת לייצר מקומות עבודה ראויים לנכים, לעודד את מי שיכול לצאת לעבוד להיכנס למעגל העבודה, כדי שילדי הנכים שלא יצטרכו לחוות את מה שאני ראיתי ועברתי בתור ילד" .

המאבק שלכם כבר נושא פירות, לפני מספר חודשים הועלו קצבאות הנכים במאות שקלים. מדוע אתם ממשיכים להיאבק על הגדלת הקצבאות?

"רק השנה בעקבות המחאה המתמשכת, עודכנה לראשונה מאז שנת 2002 קצבת הנכות. התוספת שאושרה היא לעג לרעש ואינה מאפשרת חיים בכבוד, האם ניתן לחיות בכבוד מקצבה על סך 3,272 שקלים? בוודאי שלא. לצערי הרב, בעבר לא היה ארגון שייצג את הנכים ובמשך שנים הזכויות המינימליות של הנכים נרמסו פעם אחר פעם". "הנכים לא רוצים להפגין בשמש" הוא מוסיף, "הם בסך הכל רוצים להפסיק להתלבט בין לקנות תרופות או לאוכל, לשלם את החשבונות השוטפים. ולהפסיק לחיות בחרדה כשקר בחורף וחם בקיץ. לא אשכח איך היינו מתכסים בשש שמיכות בתור ילדים כי אבא פחד להדליק את ההסקה, שלא יגיע חשבון חשמל גבוה ושינתקו את החשמל".

כאחד ממובילי המאבק, מהו ה'אני מאמין' שמנחה אותך?

"עם ישראל תמיד גילה סולידריות חברתית וערבות הדדית. זה לא מאבק הנכים, זה מאבק של כל החברה הישראלית. לא לעולם חוסן. אתה לא יכול לדעת מה ילד יום, כ-80% מהנכים לא נולדים כך ואף נכה לא בחר להיות נכה. בכל משפחה מורחבת יש נכה, בכל שכונה יש נכה. כולנו צריכים לגלות ערבות הדדית כי חברה נמדדת ביחס שלה כלפי החלש, המוגבל, הקשיש והנכה. לנכים אין כוח להיאבק ובכוחותיהם המעטים הם נלחמים על החיים שלהם, על לחם ועל תרופות. הגיע העת שלא נהיה עיוורים, אילמים וחירשים כלפי העיוורים האילמים והחירשים, ושנצטרף למאבק הנכים, רק ביחד ננצח!"

לסיום הוא מפנה קריאה אישית לנכים ולקשישים: "שמרו על עצמכם ועל בריאותכם. ערך קדושת החיים הוא ערך עליון. תשמרו על עצמכם, ובמידה ואתם צריכים עזרה - פנו לאנשי מקצוע רלוונטיים".