מהי בעצם תורה שבעל פה? חלק א'

מנשה הוסיף ושאל: "עוד שאלה אחת שמציקה לי כבר הרבה זמן, מה זו בעצם התורה שבעל פה (ולמה דווקא בעל פה?), האם התורה שבעל פה היא כל המשנה/גמרא? האם גם אותה קיבלנו בהר-סיני? כי אני מבין שאלו הלכות שרבנים מסרו, אז איך זה מסתדר?"

שלום מנשה, ושוב תודה על שאלותיך החשובות, הנוגעות ביסודות תורת ישראל.

בכתבות הקודמות למדנו כי משה רבנו הוריד מהר-סיני את לוחות הברית, ולימד לישראל את כל תרי"ג המצוות בעל פה (הן מצוות התורה שבכתב והן ביאור מצוות התורה שבעל פה).

לפני פטירתו, מסר משה רבנו לבני ישראל את ספר התורה (-חמישה חומשי תורה הנקראים בשם "התורה שבכתב"), בעוד "התורה שבעל פה", שהיא ביאור כל המצוות הכתובות בתורה ופרטיהן, הועברו מדור לדור בעל פה, עד חורבן בית המקדש השני - אז נכתבו במשנה והתבארו לאחר מכן בגמרא.

תורה שבעל פה מורכבת משני חלקים עיקריים: מצוות דאורייתא (-"של התורה"), ומצוות דרבנן (-"של רבותינו").

1. מצוות דאורייתא

מצוות דאורייתא הם כל המצוות הכתובות בספר התורה, ואופן קיומן שנלמד בתורה שבעל פה. בהן נמצא פרטים על כל תרי"ג מצוות שמסר משה רבנו בעל פה לדור המדבר, כגון 39 אבות המלאכה שנאסרו בשבת, אופן השחיטה המותר והאסור, שיעור כזית לאכילת איסור, צורת התפילין והפרשיות שבהן וכדו'. פרטים חשובים אלה נקראים בשם "הלכה למשה מסיני" - הם לא נלמדים מדרשות, אלא הועברו במסורת שבעל פה כהלכה שאין עליה חולק. ב"הלכה למשה מסיני" לא נמצא לעולם מחלוקות בין החכמים.

כל המצוות שבכתב ושבעל פה עברו מדור לדור בדיוק כפי שקיבלנו אותן מילה-במילה מפי משה לישראל. אלו הן יסודות התורה שבכתב והתורה שבעל פה: תרי"ג מצוות ופרטיהן שנמסרו לנו בעל פה.

בנוסף להן קיבלנו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. כשם שבתי-הדין פוסקים הלכות בדיני ממונות ודיני נפשות מן הכח והסמכות שנתנה להם התורה, כך גם חקירת החכמים במצוות דאורייתא - מחייב מדאורייתא.

נאמר בפירוש בתורה: "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך... ודרשת והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, ח-יא).

משה רבנו מסר לישראל בעל פה 13 מידות שהתורה נדרשת בהן, כמו קל וחומר וגזירה שווה. מידות אלו הן דרכים לחקור את הפסוקים ולפסוק מתוכן הלכות למעשה. לדוגמה, אשה מתקדשת בשווה-כסף, אך השאלה באיזה סכום (אם שווה פרוטה או שווה דינר) הושאר לחכמים לפסוק בו לפי צורך הדור.

את כללי הלימוד של התורה קיבלו הזקנים ממשה רבנו, ודרכם פסקו לישראל דינים והלכות עוד בדור המדבר, עד סוף בית שני. בספר שופטים (פרק כא) אנו מוצאים דוגמה לחקירה תלמודית שערכו זקני-ישראל בדיני שבועה, בכדי להתיר את בנות ישראל לבני שבט בנימין.

בתורה יש איסור לספור את ישראל (שמות ל, יב-יג), אך באמצעות חקירה תלמודית מצאו דרך לספור את העם לצורך יציאה למלחמה: "ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפי את איש יהודה" (שמואל א, טו, ד).

החכמים למדו באמצעות י"ג מידות על קידושין בכסף, לכן הבא על אשה שהתקדשה בכסף חייב מיתה מן התורה.

חוזקן השכלי של י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הוא כל-כך גדול, עד שאפילו אם הלכה השתכחה חלילה מעם ישראל - היו מסוגלים ללמוד אותה שוב מן התורה באמצעות י"ג מידות! כך מסופר על עתניאל בן קנז, ששחזר בפלפולו הלכות (-לימודים של קל וחומר ודקדוקי סופרים) שנשכחו מעת פטירת משה (תמורה טז, א).

כיצד למדים זאת מן התורה?

התורה ציוותה בפירוש לשמוע לחכמי הדור, כפי שראינו בכתבה הקודמת, אך מלבד זאת מוסיפה ואומרת, כי מעת נתינתה לא נצטרך עוד נבואות כדי לדעת כיצד מקיימים את מצוותיה: "כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווה היום, לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא לאמור, מי יעלה לנו השימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה... כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא-יד).

פסוקים אלו מעידים כי ניתנה לחכמים היכולת ללמוד את התורה ולבארה כראוי לבני ישראל. מסיבה זו אפילו נביא אינו רשאי לשנות מצווה מן התורה ברוח נבואתו. התורה לא בשמים היא - מעת שירדה לעם ישראל, נתן ה' ברשות החכמים את הסמכות והכוח לפסוק בה הלכה נכונה לפי כללי המסורה, ללא צורך בנבואה נוספת לבארה. התורה מושלמת כפי שהיא, ולא נצרכת ל"השלמות" משמים. ה' הבטיח שתורתו לא תישכח לעולם מישראל (דברים לא, כא; ישעיהו נט, כא).

כמובן, רק תלמיד חכם שהתלמד בכל התורה היטב-היטב יכול לפסוק מתוכה הלכות כראוי. הזהירו החכמים מאוד מפני המפרש את התורה בצורה שגויה: "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא" (אבות ג, יא), ולמדו זאת מפסוקים (סנהדרין צט, א).

מאז חורבן בית המקדש השני וחתימת התלמוד לא מחדשים עוד פסקי-דין מדרשות, וזאת לאחר שחז"ל חקרו וביארו את כל דיני התורה במשנה והתלמוד (-הנקרא בארמית "גמרא").

2. מצוות דרבנן - "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא, א) - אלה הם תקנות וגזירות מאוחרים מזמן מתן תורה, אותם פסקו הסנהדרין והנביאים שבכל דור דור לפי הרשות שנתנה להם התורה לפסוק גדרים לחיזוק התורה ושמירתה.

בכתבה האחרונה בסדרה זו נעמיק בעז"ה בנושא תקנות החכמים, ונראה דוגמאות להן מתוך ספרי הנביאים.