מהקומוניזם הקובני עד הרי השומרון: סיפור חייו של גר הצדק דוד מרסלו

"אני סוחב איתי שנים את הסיפור הזה, הסיפור שלי, אבל כמעט שלא סיפרתי אותו לאף אחד. פשוט לא חשבתי שהוא מיוחד. כשהתחלתי לספר, חצי בטעות, אנשים התרגשו מאוד, אז חשבתי לעשות זאת יותר", אומר לי מרסלו דוד קאוצמן, 27, נשוי לרומי ואב לשני ילדים, המתגוררים גרים בקרני שומרון. קאוצמן, גר צדק שעשה דרך ארוכה עד ליהדות, לוקח נשימה ארוכה ומתחיל לגלול בפני את סיפורו.

"נולדתי בקובה, שהיא למעשה אי במרכז אמריקה, בימים בהם המשטר במדינה היה קומוניסטי טוטליטרי. במשך הרבה שנים כל העניין של דת ואמונה היה אסור בקובה, ולכן כמעט כל היהודים ברחו משם. כשהייתי בן 5 סבא רבא שלי נפטר, וכמה ימים לאחר מכן גילינו מכתב שהוא השאיר עבורנו.

"סבא, וזה ממש מרגש אותי לחשוב על זה היום, כתב לנו שהוא יהודי. כשהייתי בן חמש חלו שינויים גדולים בקובה, וגם עניין הדת השתנה מאד. האיסור לגבי קיום טקסים דתיים וכל מה שמתלווה לכך בוטל. בעקבות זאת היה מותר להתקהל בבתי כנסת, וכך, בגיל חמש, שמעתי בפעם הראשונה על קיומו של אלוקים.

"בעקבות המכתב שסבא השאיר התחלנו להתחבר לקהילה היהודית שם, שהייתה רפורמית, אגב. מפה לשם, הקשר שלנו ליהדות ולישראל התחזק, ואיכשהו יצא שהצלחנו לעלות לארץ, אף על פי שבכלל לא היינו יהודים. אמא שלי לא הייתה יהודייה, כך גם בעלה – אבי החורג, וכמובן אני. בכל מקרה, עשינו גיור רפורמי ועלינו לארץ.

"היום זה כמובן נשמע לי מופרך", מספר מרסלו, "אבל עד גיל 16 הייתי בטוח שאני יהודי, ובשורה התחתונה הייתי כמו כל אחד מהחברים החילונים שלי, אז לא הייתה לזה משמעות אמיתית. עם זאת, לאמא שלי זה כנראה לא הספיק, וכשהייתי בן 16 היא אמרה לי שאנחנו נכנסים לתהליך גיור. התחלתי איתה את התהליך, אבל באמצע אמרו לי שרוצים שאעבור לבית ספר דתי ולא הסכמתי, אז פשוט הפסקתי באמצע".

מרסלו לפני התשובה

לא הפריע לך להיות לא יהודי בחברה שבה חיית?

"האמת שממש לא. בכלל לא הפריע לי. חייתי בחברה חילונית, ומבחינתי ומבחינת כל חברי וחברותי לא הייתה לזה שום משמעות. כמה שנים אחר כך, כשהייתי בצבא, שמעתי שיש דבר שנקרא קורס 'נתיב', שאפשר להתגייר דרכו. אמרו לי שבהתחלה רק לומדים כל מיני דברים שקשורים לציונות וליהדות, ומי שרוצה יכול להמשיך אחר כך לסמינרים ולהשלים את תהליך הגיור כמו שצריך".

הבחירה הקשה מכל

לדבריו של מרסלו, וכך גם עולה בשיחות רבות עם אנשים שהתקרבו ליהדות, מה שעורר בקרבו ביתר שאת את הרצון להתחזק בתורה ובמצוות הם ענייני עבודת המידות שבתורה, וכן הצד הפסיכולוגי שבה. "אני מחובר מאד לנפש האדם ולפסיכולוגיה", מספר מרסלו, "ולכן החלטתי להמשיך את התהליך לגיור מלא. תקופה קצרה לפני שלב הטבילה הכרתי את רומי, לימים אשתי. עבדתי אז בבית קפה שהיה פתוח בשבת. היא הייתה אחראית המשמרת, ולאט-לאט התחלנו להתיידד.

"עם הזמן הקשר הלך והתחזק, אבל לפני אחת השבתות נקלעתי להתבלטות גדולה, אפילו מצוקה. שבת התקרבה, וכבר רציתי לשמור שבת בתקופה ההיא, והתלבטתי מאד אם להתחיל לשמור שבת או להישאר עם רומי. חשבתי שאני חייב להחליט, כי אם אגיד לרומי שאני מתחיל לשמור שבת – היא בטח תעזוב אותי.

"בעולם החילוני שבו היינו", משתף מרסלו, "היה ברור שיוצאים בשבת. אין ברירה אחרת. בכל אופן, ביום שישי שלפני אותה שבת לא דיברתי איתה, וגם לפני שבת לא התקשרתי. ואז החלטתי לסגור את הפלאפון ולשמור שבת. והתפללתי לה' שיצא מזה טוב. כל השבת אכלתי את עצמי ולא ידעתי מה יקרה, ומיד במוצאי שבת התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני מתחיל לשמור שבת, שאני בתהליך גיור והולך על זה בכל הכוח.

"בהתחלה היא נרתעה מאד, כי היא הכירה בחור שחזר בתשובה באופן קיצוני מאד ולא מאוזן, והיא חשבה שזה מה שהולך לקרות איתי. הבנתי את הפחד שלה, והבטחתי לה שנעשה את זה יד ביד. ידעתי שהיא רוצה משפחה דתית, אף על פי שעד היום אני לא יודע למה היא רצתה את זה. היא ממש לא באה ממשפחה דתית. לא היה לה שום רקע. הפעם הראשונה שהמשפחה שלה עשתה ליל סדר הייתה כשהם באו אלינו. אולי היא פשוט ראתה משפחות דתיות וזה עשה לה חשק.

"וככה, כמו שהבטחתי לה, פשוט היה, ברוך ה'. הלכנו צעד צעד. לאט לאט היא הפסיקה לעבוד בשבת, התחילה לבוא אלינו לקידוש, אני התחלתי לחבוש כיפה, ציצית. המשכנו להיות בקשר, ואז הצעתי לה נישואין. מיד אחרי שהתחתנו היא שמה כיסוי ראש, ומשם המשכנו להתקדם עוד ועוד. עכשיו אני לגמרי דתי, וכנראה שאני גם נראה דתי, כי הרבה פעמים שואלים אותי באילו ישיבות למדתי, וזה מצחיק אותי כי ממש לא תמיד הייתי נראה ככה.

"אני כבר כמה שנים בתשובה, ולמרות זאת הכל עדיין חדש לי. אם היית אומר לי לפני 5 שנים שבגיל 27 אהיה נשוי עם שני ילדים, אגור בשומרון ואפיץ תורה – הייתי חושב שזה הזוי לגמרי. ומעבר לזה, לא פעם היה לי קשה להאמין שאתקדם בתורה ובמצוות, כי היה לי קושי ענק כמעט עם כל מצווה שרציתי לעשות. למשל הכיפה, הציצית. היה לי גם קשה מאד עם התפילות".

מה עזר לך להמשיך ולהתחזק למרות כל הקשיים הללו?

"זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל הכל היה מלווה בניסים. היו לי סימנים ברורים מאד מהשמיים. אתן דוגמא אחת למשהו שממש עשה לי טלטלה רצינית בחיים. תמיד הייתי חזק באמונה, וגם למדתי הרבה על אמונה וביטחון, אבל הדבר שהכי מחזק אותי זה הסיפור הזה.

"הכל התחיל בשעה לילה מאוחרת ביום חמישי שגרתי. שמעתי שיעור של הרב יגאל כהן, שבו הוא דיבר על החשיבות של ביטחון בה' ושל תפילה. תוך כדי שאני שומע את השיעור, אשתי אומרת לי שדוד שלה נפטר, ושיש בעיה גדולה עם זה. היא ספרה שדוד שלה, אח של אבא, עזב את הארץ לפני הרבה שנים, עבר לדנמרק, התחתן שם עם גויה, והם לא כל כך היו איתו בקשר.

"ביום שישי בבוקר היא מתקשרת אלי, כולה נסערת. הייתי בדיוק בסוכנות למכירת האופנועים שאני עובד בה, והיא ספרה שהילד שלו לא רוצה לקבור אותו. הוא אומר שזה עולה הרבה כסף, ושהוא פשוט רוצה לשרוף את הגופה. אם כל זה לא מספיק, אז בהמשך השיחה היא גם ספרה שדוד שלה, שהרגיש שהוא הולך למות, התקשר לאבא שלה כמה ימים לפני פטירתו, אמר שהוא מצטער על הרבה דברים שעשה וממש ביקש שיביאו אותו לארץ ויקברו אותו כאן כהלכה".

שיחת הטלפון הזו, מספר מרסלו, תפסה אותו בהפתעה גמורה. "לא ידעתי מה לומר. הייתי בשוק. הבנתי את חשיבות העניין, ורציתי מאד לעזור, אבל גם ידעתי שאין לנו ולא למשפחה של אשתי את הכסף הדרוש להטסת הגופה. אני לא יודע איך, אבל בכל זאת אמרתי לאשתי שנעשה את זה. שנביא אותו, וה' יעזור".

"אז הדבר הראשון שעשינו היה לומר לבן של הדוד שנפטר שיחכה עם שריפת הגופה, שיתן לנו להתארגן על העניין, ומיד אחר כך התחלתי לברר איך עושים את זה וכמה זה יעלה. כמה שבררנו יותר, ככה הבנו כמה זה קשה. בהתחלה חשבתי שכל הסיפור יעלה 30 אלף שקל, אבל מהר מאוד התברר לנו שמדובר בכפול מכך, לפחות.

"שלחתי הודעות להרבה רבנים שאני מכיר, לבקש את עזרתם, גם מבחינה כספית, וגם כדי לקבל מהם עצות. חלק מהם הפנו אותי לזק"א, אחד אפילו קישר אותי למי שאחראי על הקבורה היהודית בדנמרק, וככה קיבלנו תמונה רחבה יותר.

"העניין הסתבך", אומר מרסלו, "כשהבנו שמרוב שהוא היה מנותק מישראל – לא הייתה לו אזרחות ישראלית בכלל. בכל אופן, ביום ראשון הסמוך לתחילת הסיפור הבנתי את כל העניין, ושכעת הכל תלוי רק בכסף – ושאם נצליח להשיג 60 אלף ₪ נצליח להטיס אותו לארץ ולקבור אותו כהלכה.

"בעצת אחד הרבנים כתבתי מכתב, ושלחתי אותו ללא מעט קהילות באירופה. במכתב סיפרתי את הסיפור, ובסוף גם כתבתי שאני קורא הרבה שנים את הספרים של הרב חיים ולדר, ושתמיד רציתי שגם סיפור שקרה לי יפורסם שם יום אחד ויעשה קידוש ה'. את המכתב סיימתי בהלכה שאומרת שאם אין לבן אדם איך להיקבר כהלכה אז הקהילה צריכה לדאוג לכך.

"ביום שני בבוקר התקשר אלי הרב של חב"ד בדנמרק ואמר לי: 'שמע, הצלחנו להשיג את הכסף. אני בעצמי לא יודע בדיוק איך, אבל הצלחנו להשיג את הכסף. גייסנו 60 אלף שקל לטובת העניין. משם הדברים התגלגלו מהר, וב"ה אכן הבאנו את הדוד לקבורה בארץ. אחרי הלוויה חזרנו הביתה, התיישבתי על הספה, ופתאום התחלתי לבכות. הכל השתחרר בבת אחת".

הופך ממקבל למשפיע

כפי שכל אדם יודע, לדברים רציניים לוקח זמן לחלחל. אומרים שהזמן עושה את שלו, אבל הרבה פעמים זה קורה מעט ולאט. ואכן, חרף העבודה שמרסלו כבר חי חיי תורה ומצוות כבר כמה שנים באופן עמוק ומלא, הדברים עדיין מוזרים וחדשים מבחינתו. "אחד הדברים שאני הכי שמח בהם הוא שהיום הפכתי ממקבל למשפיע בחלק מהמקרים", הוא מספר.

"בפעם הראשונה שנכנסתי לבית כנסת כל אדם דתי היה נראה לי כמו רב. קצת פחדתי, ולא הרגשתי שווה בין שווים. היום אני מניח שאנשים מסתכלים עלי כמו שאני הסתכלתי אז על אחרים. אחד הדברים המרגשים בעניין הזה קרו לי בנתיב, מסלול הגיור בצה"ל. מקובל בנתיב שבשמחת תורה הבוגרים באים לחגוג את החג עם החבר'ה שבאמצע התהליך. הייתי בזה כמה פעמים, כבוגר, והתרגשתי מאד.

"מעבר לכך, יצא שבמקום העבודה שלי, סוכנות אופנועים בתל אביב, אני הרב, הסמכות ההלכתית. אני שולח מיילים לכל העובדים לפני חגים ומסביר מה, איך ולמה חוגגים, עונה על שאלות הלכתיות. פעם אחת אפילו יצא לי ללמד את אחד העובדים אצלנו איך להניח תפילין, וברוך ה', זה מתקבל בהרבה אהבה.

"בהזדמנות הזו אני רוצה להכיר טובה להידברות. בתהליך התשובה שלי יש להידברות חלק גדול, והאמת היא שהידברות מלווה אותי עד היום וכל היום. בדרך לעבודה אני שומע שיעור בהידברות, במהלך היום מה שאפשר, והרבה פעמים אני הולך לישון עם השיעורים של הרב זמיר כהן. אני גם מחלק את העלונים שלכם בישוב שלי, וזו זכות בשבילי.

"הדברים האלה, בין היתר, הם מה שנותנים לי כח להעניק. כבר כמה פעמים דיברתי מול בני נוער, ישיבות, וגם בישוב שלי אני מחזק אנשים. זה מה שנקרא לחיות מבחינתי. אבל אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי בעניין הזה קרה בחנוכה האחרון. התפללתי מנחה בבית כנסת ספרדי, ואחר כך נשארתי לערבית. בפרק הזמן הקצר שביניהם למדתי הלכות חנוכה.

"בדרך כלל הרב של בית הכנסת מעביר שם שיעור קצר בין מנחה לערבית, אבל באותו יום הוא לא היה. פתאום אחד הגבאים ביקש ממני ללמד משהו עד ערבית. נהייתי אדום, לא ידעתי מה לומר, אבל הוא לחץ ובסוף התחלתי להעביר להם שיעור קצר בהלכות חנוכה.

"פתאום, באמצע השיעור הרב נכנס, והתביישתי כל כך. לא העזתי להמשיך לדבר כשהוא שם. למזלי הוא היה ממש נחמד, ואמר לי בחיוך לסיים את השיעור. כשחזרתי הביתה סיפרתי לאשתי מה קרה. שנינו לא האמנו שאנחנו במקום כזה היום. הסתכלנו אחד על השנייה ופשוט היינו בעננים".