מרן מספר על הספרים שהיו נר לרגליו

יש בני אדם שלא היו מסוגלים לדבר, בדיבורם היו ערלי שפתיים, או מחמת חולשה שהיה להם, אבל בכתיבה היו כמעיין המתגבר.

למשל, הגאון מלובלין בעל 'תורת חסד'.

אני יכול לומר לכם אולי כל התלמוד יש בתוך הספר הזה, יש על אורח חיים ויש על אבן העזר, חבל שנאבל מאתנו על יורה דעה, הוא מזכירו בהקדמתו, אבל לא ידענו מה היה לחיבור הזה.

אבל חלק אורח חיים - בצעירותי הייתי שותה בצמא את דבריו, כי כל גאונותו גאונות מבריקה, כל התלמוד מבהיק לנגד עיניו, בבחינת 'עפעפיך יישירו נגדך', כל התורה כנגד עיניו. אתה לומד ורואה עוד בקיאות ועוד סברא יפה ועוד בקיאות, והכל ביושר העיון, לא פלפולים נפתולים כאלה שמבלבלים את שכלו של האדם. כמה טוב שילמד אדם בספר הזה, הוא מצוי, לאחרונה צילמו אותו.

הייתי מסתגר ימים ולומד רק בספר הזה מבוקר ועד ערב.

גאון נערץ כמוהו לא היה כמותו. הוא חי לפני שמונים שנה בשנת תרס"ד, אבל תחשוב אותו ענק ממש כמו בדורות הראשונים.

הרב חיבר את הספר בזקנותו, והוא כותב בהקדמתו שהוא היה באפיסת כוחות, לא היו לו כוחות, כל הזמן היה שוכב. בלילה הרב ע"ה היה רגיש מאוד, השינה לא היתה לו בעיניו, היה ישן חצי שעה וקם, וזה מחליש את האדם, אדם שהוא בלי שינה אינו יכול לחיות, והיה ישן ביום עוד איזה שעה אחת כדי להשלים מה שחיסר בלילה. בכל היום והלילה שעה וחצי, מה יתן לו שעה וחצי.

כשהיתה להגאון ר' יעקב שאול אלישר הראשון-לציון שאלה מסובכת היה פונה בצר לו להגאון הזה ר' שניאור זלמן מלובלין בעל 'תורת חסד', הולך לביתו כדי לשאול אותו, והיה מראה לו פוסקים ראשונים ואחרונים.

פלא והפלא היה האדם הזה, היה לו מוח כזה עם זיכרון מפליא.

סיפר לי הגאון חיים נאה ע"ה, שאביו ר' מנדל נאה ע"ה היה יושב פעם אחת ולומד סוגיא של 'טיפת חלב' (חולין דף קח), הר"ן שם שלשה ארבעה דפים, כולו חידושים וסברות דבר פלא. והנה נכנס בעל 'תורת חסד', כמובן הוא עמד מלוא קומתו. אמר לו, מה אתה לומד? אמר לו, אני לומד את הר"ן של סוגית 'טיפת חלב'. אמר לו, אגיד לך את הר"ן בעל פה, התחיל לומר לו את הר"ן מילה במילה. והוא שומע ומקשיב, היתה לו סקרנות לראות כמה יודע, לא השמיט מילה אחת עד הסוף.

אמר לו, תאמין לי, ארבעים שנה לא למדתי את הר"ן הזה, וזכר אותו מילה במילה בעל-פה, שלשה דפים!

זה מח פלאי, לא של בן אדם. איני יודע אם יש מלאכים שיש להם מוח כזה...

וספרו 'תורת חסד' ממש כמו שאמרתי 'תורת חסד על לשונה'. הרב מביא את הגמרא בסוכה מט (ע"ב), 'מאי דכתיב תורת חסד על לשונה, יש תורת חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא הלומד תורה ומלמדה לאחרים זה תורת חסד. הלומד תורה ואינו מלמד לאחרים זה תורה שאינה של חסד'. אמר, לא זכיתי ללכת לתת פלפולים ושיעורים מרוב חולשתי, לכן החלטתי להוציא את הספר הזה לאור כדי שיהנו לכל הפחות מכתיבתי.

אשרי אדם שיקח את הספר הזה וילמוד בו אפילו שעתיים בשבוע על הסדר. בכל סימן יש כמעט רוב התלמוד, מלא תורה מלא חכמה מלא סברות, יש בו ראשונים ואחרונים, זה ספר ממש מפליא לעשות.

וזהו כמו שאמרתי, יש אדם שלא ניחון בכח הדיבור, הן מחמת חולשה או דבר אחר, אז לכל הפחות 'יפוצו מעיינותיך חוצה', על ידי שיחבר חיבור, והחיבור הזה יהיה קיים לדורי דורות, לא רק בחייו אלא גם לאחר מאה ועשרים שנה, אחרי כמה דורות הספר הזה יפול ביד תלמיד חכם, כל חיך שטועמו אומר איזה טעם, ממש נופת צופים.

יש גם כן על אבן העזר, אבל מה שחשוב ביותר הוא על אורח חיים, כמו שאמרתי, זהו גם כן דבר השוה לכל נפש. חשוב שאדם ירגיל עצמו בו, ילמד לכל הפחות שעתיים בשבוע.

היו ימים שהייתי יושב מבוקר עד ערב, סוגר עלי ולומד רק בספר הזה, כי זה ספר ממש מאיר את העיניים.

היו רבנים להיפך. למשל הגאון 'הרגוטשובי' בעל ספר 'צפנת פענח', מי יכול להבין את מה שהוא כותב, מרוב שהיה לו ראש גאוני לא היה מסוגל להסביר את דבריו: 'עיין מקום פלוני, ועיין מקום פלוני, עיין מקום פלוני, ועיין מקום פלוני'. ה'עיין' הראשון יש לו קושיא, תלמד שם את הגמרא ותבין את הקושיא, וה'עיין מקום פלוני', יש שם תירוץ, תלמד את הסוגיא יהיה לך תירוץ, וכן על זה הדרך. צריך אדם על כל שתי שורות שלו לשבת וללמוד ארבעה חמשה גמרות, לא היה לו מענה לשון להסביר את דבריו שיובנו.

אבל בחיים חיותו כשהרב היה מופיע לדבר בישיבות, לא היה חיך מתוק ממנו, איזה חכמה איזה גאונות. היו יודעים את כל התורה כולה נגד עיניהם.

הוא והגאון אור-שמח ע"ה שניהם היו ברבנות בדוינסק, אחד רב של החסידים ואחד רב של הפרושים. הגאון 'הרגוטשובר' היה הרב של החסידים, אבל לא היה שייך כלל לחסידים, לא היה לו שום עסק עם החסידות.

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן