הרב עובדיה יוסף: בלי המידה הזו, איך אפשר להיות מורה?

הגאון בעל 'חפץ-חיים', ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, היה צדיק וחסיד נעים הליכות, צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, נחמד לשמים ואהוב לבריות, כולם העריצו אותו. יש אנשים גדולי תורה, אבל חסרים במדות, אך הוא היה מושלם בכל מכל כל, והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, מי שהיה בא אליו היה מקרבו ומחבבו, ובפרט תלמידי חכמים.

יום אחד היה יושב בחברת כמה תלמידי חכמים, ומוסר להם שיעור ברמה גבוהה. והנה נכנס ראש ישיבה אחד, כולם כיבדוהו, אך הרב סובב את גבו ואפילו לא אמר לו שלום. הוא נעלב קם והלך. לא הבינו למה עשה כך, באו תלמידיו המקורבים אליו ושאלוהו: אנו יודעים שכבודו אוהב דרך ארץ ונימוסים, מפני מה עשה כך? אמר להם, שמעתם על טרוצקי מראשי הקומניסטים? הוא היה יתום בקטנותו מאביו, אמו שמה אותו בישיבה של האיש הזה, והוא היה שובב גדול מאוד, 'מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות', קופץ על הספסלים ועל הכסאות, וראש הישיבה גער בו פעם ושתיים, וכשלא שמע לו חרה אפו עליו וגרש אותו מהישיבה. באה אמו התחילה לבכות והתחננה שיחזיר אותו, אך הוא לא רצה. לא היתה לו סבלנות, אם היה מקרבו היה יכול להיות גאון, השובבות שלו נבעה מפיקחות, הילד הלך לבית ספר חילוני 'תרבות אנשים חטאים', ונעשה שונא בלב ונפש את דת ישראל, התחבר לראשי הקומניסטים הבולשביקים ונהיה מראשיהם, והיה רומס ברגל גאוה את כל מי ששמר תורה ומצוות, מכה אותם ושם אותם בכלא, והרג נפשות של יהודים כיון ששמרו תורה ומצוות. בסופו של דבר הוא הסתכסך עם סטאלין וברח למקסיקו, וסטאלין שלח אחריו את אנשיו ורצחוהו נפש.

אם היתה לרב הזה מעט סבלנות והיה מתאפק, היה נעשה גאון, ראש ישיבה. אך נעשה רשע גדול, וראש הישיבה אשם, גיל ארבע עשרה-חמש עשרה זה גיל של שיגעון, ימתין מעט עד יעבור זעם והיה נעשה תלמיד חכם במקום שיהיה רשע אפיקורס שהרבה סבלו בגללו. לכן לא יכלתי להסתכל בפניו, שלא אלכד אני בעוונו.

* * *

יש מורים שיש להם תלמידים שובבים, המורה צריך להיות סבלן 'בתבונות כפיו ינחם' , 'כאשר ישא האומן את היונק' , כמו האומן שמרים את התינוק והתינוק לכלך אותו, רוחץ אותו יפה יפה וחוזר ומנשקו, כך ילד שובב יגדל יהיה פיקח לטובה, יהיה למדן. המורה 'עול יסבול ולא יבול'. מי שאינו יכול לסבול אסור לו להיות מורה! כמו שהקב"ה ארך אפים, מאריך אפו לרשעים, כך יהיה המורה, ואם לא - אינו מורה, אלא דואג לנוחיות שלו.

הגאון רבי עקיבא איגר ע"ה, גאון עולם צדיק יחיד בדורו, לא היה בדורו חכם כמוהו. ובישיבתו היה ילד אחד מפריע עד שהרב סילקו, לאחר איזה זמן התקלקל ויצא לתרבות רעה. הרב נזכר בו אחרי עשרים שנה אמר אני אשם במה שיצא לתרבות רעה, וכתב לו מכתב: "אני מבקש ממך מאוד שתסלח לי על שהוצאתיך מהישיבה, לא אהיה רגוע עד שתכתוב לי שאתה סולח לי". ונדפס מכתב זה על ידי נכדו בספר 'אגרות סופרים'. מי שקורא מכתב זה מזיל דמעות, אחרי מי יצא מלך ישראל צדיק יסוד עולם, אחרי פרעוש אחד .

למה שאדם יתחרט? 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם'. יראה שזה כישלון אם יזרוק את הילד, יסבול אותו מעט, 'לפום צערא אגרא', בסוף יהיה תלמיד חכם גאון מזכה הרבים וכל זה יזקף לזכותך.

הדברים לקוחים מתוך הספר "מעדני המלך". לרכישת הספר היכנסו להידברות שופס או הקליקו כאן