סיפורים אישיים
"תמיד האמנתי באלוקי ישראל": ראיון עם שלמה ברונל, כומר לשעבר
אי שם בפינלנד עמד הכומר הלותרני והכריז: "התנ"ך והכנסייה סותרים זה את זה". הקהילה הוכתה בהלם, הבישוף נזף, אבל אולה ורונה ברונל, יחד עם בנותיהם, שמו פניהם ליהדות. בראיון להידברות סופשבוע מספר אולה, היום שלמה, את סיפורו המדהים
- יעקב רביבו
- פורסם כ"ז חשון התשע"ד
לפני 33 שנה, היה נראה כי דרכו של אולה ברונל סלולה. בהיותו בן 26 הוסמך לכמורה, ובמשך 12 שנה ניהל כנסייה לותרנית בפינלנד ביד רמה. הוא היה מוערך בעיני כל בני קהילתו, והיווה דמות למופת ולחיקוי. אבל אז החלו השאלות. הוא החל לחוש בסתירות בין התנ"ך לבין הנלמד בכנסייה, והתקשה להאמין במה שהוא עצמו דרש לפני חסידיו. ברונל החל לשאול ולחקור, ועד מהרה התברר לו שהוא, כלשונו, "במקום הלא נכון". במשך שנים ביקשו אולה (היום שלמה) ואשתו רונה (היום רות) למצוא הסברים שיניחו את דעתם, אבל אלה לא נמצאו בנצרוּת.
"ההבדלים בין הלימוד בתנ"ך לבין הלימוד בכנסייה החלו להטריד יותר ויותר", משחזר שלמה את תהליך הבירור. "השאלות הגדולות לגבי אלוקים וחיים הן שהתחילו את הספקות שלנו. בתנ"ך אנו לומדים על מציאות של אל אחד, ואילו בנצרות מאמינים בשלושה. התנ"ך גם מגדיר באופן ברור מאוד את שבת בתור יום המנוחה, ואילו הנצרות מציינת את יום ראשון. כמו כן, אנו לומדים בתנ"ך כיצד להקפיד על אכילה כשרה, ואילו בנצרות אין לזה חשיבות, ואכילת דם מקובלת באופן כללי. התהליך כולו לקח שנים, עד שבסוף לא יכולתי להמשיך עוד בכנסייה".
כיצד הגיבו בכנסייה להצהרות שלך שאינך מאמין יותר בנצרות?
"דנתי בעניינים אלו עם הבישוף, מורה הדרך שלי בכנסייה. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר ולשמור את ספקותיי לעצמי. ההכרזה הפומבית שלי הגיעה בכינוס מיוחד של קונסוליית הכנסייה. הכרזתי על הספקות שלי לגבי הנצרות, וקבעתי את התפטרותי מהתפקיד. התגובה הייתה דרמטית מאוד. הבישוף סירב להיכנס עמי לדיונים ואפילו לפתוח שיחה. בתום ההכרזה שלי הוא פשוט הראה לי את הדלת וביקש ממני לעזוב. אתה כופר, אני מבקש ממך לעזוב, הוא אמר. מאותו היום והלאה כבר לא הייתי הכומר של הכנסייה".
"מזדהה עם הסיפור של אברהם"
שלמה ברונל, 59, זוכר תהליך ארוך של בירור אמת, אך מעיד על עצמו: "תמיד האמנתי באלוקי ישראל". את סיפורו הוא מגולל בספר שהוציא לאור לפני שבע שנים וזכה ללא מעט שבחים – "לא עוד זרים" שמו (Strangers No More). כשאני מבקש ממנו להצביע על דבר ספציפי שהניע את התהליך, הוא מתקשה לשים את האצבע על נקודה מסוימת: "הלוואי שהיה איזה אירוע מסוים או משהו קונקרטי. היה הרבה יותר קל להבין כיצד הכל קרה. במציאות תהליך ההתפכחות היה איטי, עד שגילינו שאנחנו לא במקום הנכון ועלינו לצאת משם". ברונל זוכר גם את הקשיים הכרוכים במסע מפרך כְשלו. "אני מזדהה מאוד עם הסיפור של אברהם בפרשת לך לך", הוא אומר.
"לאברהם היו עשרה ניסיונות, וגם לנו לא הבטיחו שיהיה קל: לעזוב את בית אבא, את המולדת, את הדת שלנו, את המקצוע, התרבות והשפה – במטרה להתחיל הכל מהתחלה בארץ זרה. בכל זאת עשינו את זה", מתאר ברונל. אבל במסע הזה ברונל לא היה לגמרי לבד. אמנם הוריו, אחיו, ובני קהילתו זעמו על החלטתו, אך בתוך כותלי ביתו התהליך נעשה באחדות ובתמיכה הדדית. "במסע הזה, אשתי ואני היינו כתף אל כתף כל הזמן, מהתחלה ועד הסוף", מספר ברונל. "בנוגע לבנות שלנו, הן שמעו את השיחות שלנו בבית במשך השנים ובסוף היו מוכנות ללכת בעקבות הוריהן בלי להסס. ארבע בנותינו היו אז כולן בגיל ההתבגרות - לא גיל שבמהלכו קל לקחת צעד גדול כזה, אבל הן עשו זאת, ב"ה".
ב-1996 עלתה משפחת ברונל לארץ ישראל. אחרי 25 שנות נישואים, ערכו שלמה ורות חופה שנייה, הפעם כדת משה וישראל, וחוו "שמחה אמתית" כלשונם. אחרי תקופה במרכז קליטה, הם עברו לרעננה. משם, כדי להתנסות בחיי מושב – הם עברו לכפר יעבץ. לפני שנתיים וחצי, הגשימו שלמה ורות ברונל חלום ועברו להתגורר בירושלים. שלמה כבר הספיק לעבוד בכמה מקצועות ולפרנס את משפחתו בכבוד. "במשך שנים רבות, כשגרנו ברעננה, עבדתי בתור מנהל פרויקט עבור חברת רהיטים. היום כשאנו גרים בירושלים, אני עובד בתור מנהל משק בית של מלון קטן כאן בעיר הקודש. מפעם לפעם אני גם עושה שיפוצים ועבודות צבע לבתים", מספר ברונל ומוסיף בחיוך: "אם כבר מדברים על שינויים גדולים מהחיים הקודמים".
המטרה הבאה: "גן הנשמות בירושלים"
לברונל לא היה קל להתרגל למנטליות הישראלית. לדידו המנטליות הפינית הייתה רגועה יותר. לפני שנתיים, הקהילה שלו ברעננה, "כינור דוד", חגגה 13 שנה, והציעה לחברי הקהילה שלא זכו לחגוג בר מצווה – לבוא ולעלות לתורה. ברונל שמח על ההצעה, ונסע לרעננה לסגור מעגל. מאז עזבו משפחת ברונל את פינלנד, חזר ברונל לבקר רק פעם אחת, ואילו אשתו סירבה לחזור אפילו לביקור. כשאני שואל אותו אם יש לו חרטות, הוא אומר: "אני בדרך כלל מסתכל קדימה – לא אחורה, כך שאינני יכול לטעון שיש לי חרטות. הדבר היחיד שאני רוצה ומשתדל לשנות, ללא הצלחה, הוא ללמוד יותר תורה. החלום שלי תמיד היה לעסוק בלימוד רציני, אך צורכי פרנסה תמיד דחקו אותי לצאת לעבוד".
ברונל כבר זכה להשיא שלוש בנות ולראות נחת גם מנכדים. "ה´ בירך אותנו בחמישה נכדים נפלאים", הוא אומר. "עבורי זוהי הברכה הכי גדולה, לראות את הנכדים שלנו נולדים יהודים". אבל הוא לא שוכח את קשיי העלייה, ואת תחושת הבדידות. את הזיכרונות האלה בוחר ברונל לתרגם למעשים. הוא ואשתו רות פותחים את דלת ביתם לרווקים ורווקות דוברי אנגלית דתיים בשנות ה-30, וקוראים להם לבוא ולהכיר נפש תאומה. כדי להגיע לכמה שיותר צעירים – הם הקימו את האתר "גן הנשמות בירושלים" (The Jerusalem Soul Garden). "אנחנו אוהבים כל כך לראות את הגינה שלנו מלאה עד אפס מקום בצעירים, נלהבים ומלאי ציפייה, נחושים לעשות צעד אחד קדימה לקראת הקמת בית יהודי בישראל", מספר ברונל.
מהן שאיפותיך לעתיד?
"להפוך ליהודים, ולגור בעיר הקדושה ירושלים – זו כבר הגשמת חלום. כל כך הרבה חלומות כבר התגשמו בהיבט האישי. אני פשוט אסיר תודה על כל הטוב של הקב"ה שנתן לנו את הזכות הזאת. במובן הלאומי, אני שותף לתקווה היהודית בת אלפיים שנה לגאולה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו. אני מקווה שאחינו הדתיים יבינו את החשיבות של עלייה לארץ
ישראל. ועל אחינו הרחוקים יותר מבחינה רוחנית, אני מתפלל שיבינו את חשיבותה של האמונה. יש לנו את אבא שבשמים. אין דבר יותר יקר בחיים מלהיות יהודי, והדת היא מרכיב חשוב מאוד באישיות האדם. זה מגדיר אותך לא רק חיצונית, אלא גם פנימית".