שלח את חברו לקנות עבורו פחית, והכסף נתקע במכונה

וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי (דברים ב', כ"ח)

מעשה בשני בחורים, ראובן ושמעון, שנסעו באוטובוס לקברות צדיקים בצפון. במהלך הנסיעה, האוטובוס עצר למנוחה ורגיעה קצרה בתחנת ביניים. ראובן ירד לרכוש עבורו דבר מאכל, ושמעון שנשאר באוטובוס, קרא לו מהחלון וביקש: "אתה כבר למטה, עשה עימי חסד, וקנה נא עבורי ממכונת המשקאות פחית קולה, כשתחזור אשלם לך".

ראובן הסכים בשמחה. ניגש למכונה וראה שמחיר הפחית הוא חמישה שקלים, אך מאחר ובארנקו היה רק מטבע של עשר שקל, הכניס מטבע זו למכונה.

ראובן עומד וממתין לפחית ולעודף, אך לא הפחית הגיעה וגם לא העודף... מה קרה? - מטבע העשר שקל נתקעה במכונה! גם לאחר כל הלחיצות וההכאות הקלות של ראובן הפחית לא יצאה, וגם לא המטבע.

ראובן חזר אל שמעון והודיעו בצער: "מטבע העשר שקל שהכנסתי נתקעה, והמכונה לא פלטה את הפחית".

שמעון נענה והשיב בחיוך: "ה' יתברך ימלא חסרונך". "חסרוני?! - תמה ראובן כנגדו - העשר שקל אבדו לך, הרי הוצאתי אותם על פי בקשתך ועליך לשלמם לי".

"ראשית כל - השיב שמעון - הפחית שביקשתי לא עולה עשר אלא חמש. אך גם חמש איני חייב, שכן אמרתי לך תביא לי פחית ואתן לך חמש שקל, ובפועל לא קיבלתי שום פחית..."

באים הנערים ושואלים - מה הדין במקרה זה; האם שמעון פטור לגמרי מתשלום, או שמא צריך לשלם חמישה שקלים כדמי פחית, או אולי חייב לפצות את ראובן בכל הפסדו ולשלם עשרה שקלים?...

תשובה

היה מקום לטעון, ששמעון המשלח לא התחייב לשלם לראובן השליח, אלא בתנאי שהשליחות תושלם, ויקבל לידיו את הפחית, ולכן אם אירע לשליח אונס וכספו נתקע, 'מזלו גרם' והפסיד.

אולם, למעשה נראה, שכששמעון ביקש מראובן 'תקנה בשבילי פחית', למעשה הורה לראובן להכניס עבורו מטבע למכונה, ולהביא לו את הפחית, ונמצא, שראובן הכניס את המטבע למכונה על פיו של שמעון (על פי הוראתו), וכבר ברגע הכנסת המטבע למכונה, חלה התחייבותו של שמעון להשיב את המטבע לראובן.

ודומה הדבר לאברהם שאמר לחבירו יצחק 'הבה ונלך לדון בבית דין פלוני בעיר אחרת, לֵך תחילה אתה, ואני אבוא אחריך', ויצחק אכן הוציא הוצאות והלך לשם, אלא שאברהם עצמו לא בא, וכעת תובע יצחק את הוצאות הנסיעה, שהדין בזה הוא (חו"מ סי' י"ד ס"ה ברמ"א), שכיון שסמך יצחק על דברי אברהם והוציא הוצאות על פיו, חייב אברהם שגרם לו את ההפסד לשלם לו הוצאותיו.

וכמו כן, אחד ששלח שליח לקנות (מכספו של השליח) סחורה, ולאחר שקנה השליח את הסחורה, התחרט המשלח ואינו רוצה לקבלה, שהדין הוא שצריך לשלם את מלוא הוצאותיו של השליח (נתיבות המשפט סי' ר' סקי"ג). והוא הדין לענייננו - ראובן הוציא את ההוצאה על פיו של שמעון, ולכן צריך שמעון לשלם לו. (אמנם בנידון הנתיבות המדובר הוא בשליח שהביא למשלח את הסחורה, וכאן השליח לא הביא למשלח כלום, מכל מקום יסוד החיוב של שמעון המשלח הוא מדין "התחייבות", דהיינו שהתחייב לשלם את הוצאת חבירו, וכאמור, התחייבותו חלה כבר ברגע שהכניס ראובן את המטבע למכונה).

וכמה ישלם? - הנה ברור כשמש, שאילו היה ראובן חוזר אל שמעון ושואלו, 'אין לי מטבע של חמש, האם להכניס את העשר?' - שמעון היה מורה לו לשלשל את המטבע של העשר, אם כן, גם הוצאת מטבע העשר היתה 'על פיו' של שמעון, ולכן ישלם לראובן עשר שקל. (ובנוסח אחר: הרי זוהי דרכם של הקונים, שפעמים רבות אין להם את הסכום המדויק ומשלמים סכום גדול יותר כדי לקבל עודף, וממילא זה היה מונח בשליחות של שמעון - תשלם עשר ותקבל חמש עודף...).

אולם, כאשר הצענו את הדברים לפני מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א, אמר הרב: הואיל ולמעשה השליחות היתה על פחית בשווי חמש שקל, ועל יותר מכך שמעון לא התחייב (ועקרונית ראובן יכול היה לפרוט את המטבע לשתי מטבעות של חמש), ממילא אי אפשר לחייב את שמעון בסכום רב יותר מאשר שלח את חבירו לקנות עבורו. ולכן מזלו של ראובן גרם שיפסיד חמישה שקלים, ושמעון ישלם לו חמש ותו לא. (וע"ע ברמ"א בחו"מ סי' קפ"ב ס"ג).

אמנם - הוסיף מו"ר - מסתבר שמצד המידות הטובות והכרת הטוב, ראוי והגון ששמעון ישלם לראובן את מלוא העשרה שקלים, כדי לקיים את דברי המשנה (באבות פ"ב): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם"!

לסיכום: מן הדין שמעון צריך לשלם לראובן חמש שקל. ומצד הנהגת דרך ארץ, ראוי שישלם עשר.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.