רגע לפני שאבד החולה את אחת מעיניו – הרופא נדהם

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח', י"ח). פירוש, שצריך (האדם) לתת ליבו על טובתו (על הטובה שיש לו), כי מה' היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחילת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה! (אור החיים).

המעשה שלפנינו סופר מפי המגיד הנודע רבי אשר דרוק שליט"א, המעורר רבות בדרשותיו על חובת ההודאה לקדוש ברוך הוא - חובה קדושה שסגולתה גדולה להציל מכל צרה וצוקה.

יהודי שומר תורה ומצוות המתגורר בעיר רחובות התעורר בוקר אחד משנתו, ולפתע חשכו עיניו, פשוטו כמשמעו. עינו האחת נפקחה והביטה נכוחה, ואילו השנייה, כמו הייתה נתונה תחת רטייה שחורה. חצי החדר שכנגדה נותר חשוך.

בתחילה סבר כי מדובר בטעות. הוא נטל את ידיו ומיהר לשטוף את עיניו במים צוננים, אולם הדבר לא הועיל.

ברוב פחד ובהלה מיהר לחייג למוקד של קופת החולים. פקיד אדיב ענה לו, ומשהבין את מצבו נרתם לעזרתו, ועד מהרה השיג לו תור בהול במרפאתו של אחד מטובי רופאי העיניים בארץ.

הרופא בדקו בדק היטב, ומשסיים את הבדיקה המקיפה הודיע לו ביבושת, כי בהלתו לא הייתה לחינם; חיידק נדיר מזן שטרם נחקר די הצורך קינן בעינו וגרם לה להתנוון. כאילו לא די בכך, הוסיף והבהיר לו הרופא כי אין בארץ את הידע המתאים להתמודד עם חיידק מסוג זה, אולם אף אילו היה, מצב העין נראה בכי רע.

פנה היהודי לרופאים אחרים לשמוע חוות דעת נוספות, אולם כולם היו תמימי דעים כי אפסה כל תקווה להציל את עינו. בצר לו התייעץ עם אחד מטובי עסקני הרפואה בארץ. לאחר בירור מעמיק הלה מצא כי בבית חולים נידח באחת ממדינות ארצות הברית נמצא רופא מומחה שכבר הספיק לצבור ניסיון רב בתחום זה. דא עקא כי רופא זה מבקש סכום כסף רב תמורת הטיפול.

מה לא יעשה אדם כדי להציל את ראייתו?! מיודענו לא חשב פעמיים, הוא גייס הלוואות מכל מי שרק היה יכול, ובסיוע אותו עסקן נקבע מועד מזורז לפגישה, ועד מהרה מצא עצמו בין שמים וארץ כשליבו מלא תקווה לרפואתו.

מרפאתו של הרופא המומחה דמתה יותר למעבדה. החדר היה עמוס במכשירים שונים ומשונים בעלי עדשות ועיניות מוזרות למראה, והרופא לא פסח על אף אחד מהם. שעה ארוכה נמשכה הבדיקה המתישה כשבסיומה הושיב הרופא את המטופל על כיסא, הושיט לו כוס מים ומיד החל להרצות את תוצאות בדיקתו.

"צר לי להודיעך – בישר הרופא - כי כל הבדיקות מראות שלא תשוב יותר לראות בעינך. אם לא די בכך, הרי שהחיידק עומד לעבור לעין השנייה, ולכן מומלץ לך לעקור את העין החולה בהקדם האפשרי ולקבוע תחתיה עין תותבת. אם לא תעשה זאת עלול אתה למצוא את עצמך בימים הקרובים עיוור בשתי עיניך".

המידע שקלח מפי הרופא בטבעיות, היכה את מיודענו בהלם מוחלט. לאחר השקעה וטרחה כה מרובות ולאחר תקוות כה גדולות התנפץ חלומו לפתע על סלע המציאות, וליבו נשבר לרסיסים.

הוא קם מהכיסא ובקושי הצליח להוציא מפיו כי מבקש הוא ארכת זמן של יום או יומיים כדי לענות את תשובתו. וכך בעיניים דומעות ובלב שבור יצא מחדר הרופא אל הרחוב השקט.

במרחק של רחובות ספורים מהמרפאה, שָׁכַן בית הכנסת של הקהילה היהודית הקטנה, לשם החיש האיש את פעמיו. למרבה המזל, על אף שבית הכנסת היה ריק מאדם, הדלת היתה פתוחה. עד מהרה הוא מצא את עצמו עומד מול ארון הקודש, כשעיניו מוצפות בדמעות רותחות.

הוא החל להתייפח כפי שלא התייפח מעודו, אך לא ביקש מאום. הוא עצם את עיניו ואמר בתחנונים: "סליחה... בושתי ונכלמתי להרים פניי אליך, ריבון העולמים. אנא, סלח לי על חמישים השנים שבהן לא זכרתי להודות לך כיאות על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות הטובות שעשית עמדי מעודי ועד היום הזה, על כוח הראייה המופלא שחננת אותי בו. אף ברכות השחר שבהן הייתי אמור להודות על הראייה נאמרו על ידי בכל בוקר בפיזור הדעת. אנא מחל לי...".

כך, במשך שלוש שעות רצופות עמד היהודי כשפניו טמונות בפרוכת, ופיו אינו פוסק מלהביע תודה לריבון העולמים על שנים ארוכות שפעלו עיניו כשורה וסייעו לו בכל רגע ורגע באין ספור מצבים. אחר הוסיף והודה אף על יתר איברי הגוף ותועלתם, והכול תוך כדי בכיות עצומות.

שלוש שעות לאחר מכן, כשחש כי הוקל משאו הכבד, עצם את עיניו בשנית והוסיף תפילה בלב שבור על עינו המצויה בסכנה, שידי אדם קצרו מלהושיעה, ורק אדון הנפלאות יכול להצילה. "ריבונו של עולם - התחנן - אנא תן לי את ההזדמנות לתקן את אשר עיוותי. הוציאה ממסגר נפשי כדי שאוכל להודות את שמך, הצל את עיניי מכיליון כדי שאוכל להודות לך עליהן מעתה ועד עולם סלה".

כשיצא מבית הכנסת בלב קל יותר, היתה כבר שעת צהריים מאוחרת. מבלי לדעת מדוע, נשאוהו רגליו בשנית למרפאתו של הרופא. שעת קבלת הקהל כבר הסתיימה, אך הוא התחנן בדמעות לפני הרופא כי יואיל לבודקו בשנית.

הרופא עמד לגחך למשמע הבקשה, אך משהביט בעיני החולה האדומות מבכי נכמרו רחמיו והוא הסכים לעשות זאת. הוא חיבר אותו למכשור המשוכלל והביט במיומנות בצגים שלפניו.

מרגע לרגע הבחין היהודי כי משהו מתרחש. מפי הרופא המכובד בקעו קריאות התפעלות באנגלית טיפוסית: "אִיטְס אַ'וּוַנְדֶּרְפוּל! אַיי דּוֹנְ'ט בֶּלִיוו אִיט!". מֵאֵי שם הופיעו עמיתים למרפאה בחלוקים לבנים. המקרה כפי הנראה כבר היה ידוע להם, ולפי התדהמה שניבטה מפניהם הבין היהודי כי אכן אירע כאן נס. העין, שמבחינה רפואית כבר נחשבה כמתה, שבה לפתע לגלות סימני חיים.

ביום שלמחרת כבר נערך הניתוח שהשיב לו את ראייתו, וכמה ימים לאחר מכן שב לארץ כשהוא מלווה בכינוי שהוצמד לו מפי הרופא: "נס מהלך".

את קבלתו הוא לא שכח. מאותו יום ואילך לא פסק מלהודות בכל עת מצוא.

בשבת שלאחר מכן, ערך האברך 'קידושא רבא' בבית הכנסת, ובסעודה סיפר ברוב עם את סיפורו המפעים.

אלא שבכך לא תם הסיפור.

כחודשיים ימים לאחר מכן קיבל האיש שיחת טלפון בלתי צפויה: "אינך מכירני - פתח הדובר שמעבר לקו - אך אורח הייתי בבית הכנסת בשבת שערכת את סעודת ההודיה. הקשבתי לסיפורך המרגש והחלטתי לנסות להעתיקו; בביתי שתי בנות מוצלחות, בנות עשרים ותשע ושלושים ושתיים. מה לא עשינו והיכן לא התפללנו כדי לזכות לראותן מקימות בתים בישראל, אולם ללא הועיל. בעקבות סיפורך החלטתי לנקוט יוזמה משלי: ביקשתי מבנותיי לרשום על דף פרטים רבים ככל האפשר שעליהם הן חשות חובה להודות. כך עשיתי גם אני, ולאחר מכן התכנסנו כל בני המשפחה יחדיו כדי להודות על כל הפרטים שרשמנו, וההמשך היה למעלה מכל דמיון.

לפני כשלושה שבועות, זכיתי לארס את הבכורה, ואמש זכיתי לארס גם את השנייה!... גם אנו זכינו לראות בעינינו מה גדול כוחה של תפילת הודיה הבוקעת ממעמקי הלב".

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.