המשכיר מצא את התשלום בתיבת-הדואר ושתק, עד שהמעטפה לא נמצאה...

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ... וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט (דברים י"ז, ח'-ט')

אל בית הדין "בית דוד" בעיר חולון הגיעו שני יהודים יקרים, ראובן ושמעון, בעקבות וויכוח מעניין שהתגלע ביניהם, ומעשה שהיה כך היה:

ראובן השכיר את דירתו המרווחת לידידו הטוב שמעון, תמורת 6,000 שקל לחודש. השניים סיכמו שאת דמי השכירות יעביר השוכר אל המשכיר מידי ראש חודש במזומן.

בתום החודש הראשון, הגיע שמעון השכם בבוקר אל ראובן, ומסר לידו מעטפה עם מלוא התשלום. כך היה גם בחודשיים הבאים. והנה, בראש חודש הבא, ראובן המתין לשמעון בשעות הבוקר, אך הלה לא הגיע. אמנם, כששב ראובן אל ביתו בצהריים, הוא פתח את תיבת הדואר (הנעולה) שלו שבפתח הבניין, ומצא בתוכה מעטפה סגורה מאת שמעון. במעטפה אכן היו שטרות בסך 6,000 ש"ח.

ראובן לא שוחח כלל עם שמעון בדבר הנחת המעטפה בתיבת הדואר. גם בשני ראשי החודשים הבאים מצא את המעטפה של שמעון בתיבת הדואר, עם מלוא התשלום במזומן.

בראש החודש הבא, ראובן הגיע אל ביתו בצהריים, וכשעמד לפתוח את תיבת הדואר, נחרד לגלות כי היא פתוחה ושבורה...

הוא מיהר להתקשר אל שמעון ושאלו: "הנחת היום מעטפה בתיבת הדואר שלי?". "כן בוודאי", השיב הלה.

ראובן הודיע לידידו: "המעטפה שהנחת נגנבה, עליך לחזור ולפרוע לידיי את דמי השכירות!".

שמעון מיד התגונן: "הרי בשלושת החודשים האחרונים התנהל בינינו הסדר שאת המעטפה אתה מקבל בתיבת הדואר שלך... אם הדבר לא היה נוח לך, היה עליך להתלונן על כך כבר בפעם הראשונה! ואם הסכמת לקבל את המעטפה לתיבת הדואר, הרי שהתשלום באופן הזה נעשה על דעתך, ומיד כשהמעטפה הונחה בתיבה הנעולה שלך, זכית בכסף, ומדוע אם כן שאשלם פעם נוספת?!". (יצויין, שבין השניים קיים אמון מלא, המשכיר מאמין לשוכר שאכן המעטפה הונחה בתיבת הדואר, והשוכר מאמין למשכיר שהמעטפה לא הגיעה לידיו).

ראובן לא קיבל את טענות השוכר וטען לעומתו: "להניח סכום כה רב של כסף בתיבת דואר מבלי להודיע על כך למקבל הכסף, זה מעשה טיפשי, ומה שלא הערתי לך עד היום, אין בכך שום הסכמה למסירת הכסף בדרך הלא-אחראית הזו, אלא שתקתי רק מכיוון שעל כל פנים הכסף הגיע לידיי, אך כעת שהכסף נגנב, אני דורש שתפרע את חובך בצורה נורמאלית לידיי...".

עם מי הדין?

תשובה:

השיב מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א:

נראה שהשוכר אינו חייב לחזור ולפרוע את דמי השכירות למשכיר, מאחר וראינו שהמשכיר התרצה בצורת התשלום הזו ב-ג' הפעמים הקודמים, שכן קיבל את המעטפה בשתיקה ולא העיר מאומה לשוכר ג' פעמים שנחשבים ל"חזקה", וממילא גם בפעם הרביעית זכה בדמי השכירות שהונחו בתיבתו הנעולה.

והנה, נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' ק"כ סע' א'): "המעות באחריות הלווה, עד שיפרענו ליד המלווה או ליד שלוחו. ואם זרקן בפניו, ונאבדו - חייב. אפילו אמר המלווה 'זרוק לי חובי', וזרקו ונאבדו - חייב. אבל אמר לו 'זרוק לי חובי והִפטר', וזרקו, אפילו רחוק למלווה, ונאבד קודם שיגיע לידו - פטור, שהרי הרשהו בכך". וביארו הפוסקים (על פי דברי רש"י בגיטין ע"ח:), שמן הסתם כוונת המלווה באומרו 'זרוק לי' היא זרוק ושמור, (ורק כאשר אומר לו המלווה במפורש זרוק והפטר, ברי כי לא הטיל את חובת השמירה על הלווה, אלא פטרו בזריקה גרידא).

והיה מקום לטעון שגם בענייננו, הגם שהמשכיר שתק והתרצה בקבלת התשלום לתיבת הדואר, מכל מקום הרי למדנו שגם כאשר אומר המלווה ללווה 'זרוק לי חובי', והלווה עשה כדבריו, אין זה פוטר את הלווה, ואם כן גם בשאלתנו נצטרך לומר שהשוכר עדיין אינו פטור בהנחת המעטפה לתיבה, עד שיפטור אותו המשכיר בפירוש.

אכן יש לחלק: בנידון של המלווה שאמר 'זרוק את הכסף', הלווה שנוכח כאן צריך לשמור ולדאוג שהזריקה תהיה באופן אחראי, עד שהכסף יגיע לידי המלווה. אך כשאומר המלווה ללווה 'הנח את המעטפה בתיבת הדואר שלי', ברור לכולם שלא התכוון לומר תניח ותמתין במקום עד שהכסף יגיע לידי... אלא פטר את הלווה בעצם הנחת הכסף לתיבה, שהיא מקום שמור ולא שכיח שנפרץ על ידי גנבים, וכבר קיימת "חזקה" שהמשכיר מוכן לקבלת התשלום באופן הזה.

ויעויין בערוך השולחן (שם ס"ב) שכתב, שהמעות באחריות המלווה עד שיפרענו ליד המלווה, ולאו דווקא לידו, אלא אפילו הניח המעות "לפני המלווה" בביתו או בחצירו - נפטר הלווה בכך. וגם בענייננו, כפי שנתבאר, הנחת המעטפה ברשותו של המשכיר נעשתה מדעתו (על כל פנים לאחר שהלווה פרע כך ג' פעמים), ולכן נפטר השוכר בכך.

לסיכום: השוכר אינו צריך לפרוע למשכיר את דמי השכירות. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.