הנער שמח בנעליו החדשות במשך שבוע, עד שחברו העיר לו ש...

לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ (דברים כ"ט, ד'). "שלמותיכם" הוא לשון רבים, ואילו "נעלך" הוא לשון יחיד; בליית הנעליים והסוליות בכלל, מורגשת תחילה רק על ידי מי שנועל אותן; כנגד זה בליית הבגדים ניכרת מיד לעין כל (רש"ר הירש).

מעשה שהיה כך היה: בחור בגיל 14 ביקש מאביו שיקנה לו נעליים חדשות לקראת החגים. האב הסכים והגיע עם בנו לחנות נעליים מסויימת.

הנער בחר בנעליים מדגם איכותי, שמחירם 300 שקלים. מוכר החנות שאל למידת נעליו של הבחור, והאב השיב: "עד היום הוא נעל נעליים במידה 39, אבל מסתבר שמידתו כבר עלתה, עדיף שתחילה תביא 40".

המוכר הניח לפניהם את הנעליים במידה 40, והבחור מדד, אך מכיוון שהיו מעט גדולות, ביקש האב שיביא זוג במידה 39. הבן נעל, ואכן מידה זו התאימה למידת רגלו במדויק והוא הרגיש מאוד נוח בהליכה.

הבן ביקש מאביו להישאר עם הנעליים לרגליו ולצאת מהחנות עם נעליו החדשות. האב הסכים, ושילם את הכסף לבעל החנות. הבן יצא מהחנות שמח ומאושר כשהוא נועל את נעליו החדשות, ובעל החנות השיב את הזוג שנותר אל קופסת הנעליים, ומשם אל המדף. עד כאן הכל היה טוב ויפה.

והנה, כעבור שבוע בו הנער נעל את נעליו החדשות, אחד מחבריו התבונן ארוכות בנעליו, והחל לחייך. הנער שאל לפשר חיוכו והחבר השיב: "משהו נראה לי מוזר בנעליך... תראה, התברכתי מן השמים בראייה חדה ומדויקת, ומשום מה נראה לי שהנעל שלרגליך השמאלית, גדולה יותר מהימנית...".

הנער מיד ביטל את דברי חברו, אך הלה התעקש וביקש "תרים בבקשה את רגליך וניווכח באמת"...

הנער הרים את רגלו הימנית, ועל גבי הסוליה הוטבעה המידה 39. לאחר מכן הגביה את רגלו השמאלית, ולמרבה התדהמה, המספר שהיה נקוב על גבי הסוליה היה... 40!! (מעניין שמאותו הרגע הנער החל להרגיש חוסר נוחות בנעילת הנעליים...).

מה התברר? - לאחר שהנער מדד נעל אחת במידה 40 (מהזוג הראשון שהביא המוכר), נעל ברגלו השנייה את הנעל ממידה 39, וכשזו האחרונה התאימה לרגלו, שכח לגמרי שברגל האחרת נועל נעל מהסוג מהזוג הראשון, וכך יצא מהחנות...

ובכן, הבן ואביו מיהרו לגשת אל חנות הנעליים ופנו בתביעה אל המוכר: "נבקש מכבודו שיביא לנו במחילה את הנעל השנייה במידה 39, או שישיב לנו את כספנו!".

המוכר שמע את הדברים, ומ"נתבע", הפך מיד ל"תובע": "יקירי, אני באמת מודה לכם שהגעתם לספר לי שהזקתם לי זוג נעליים... כעת התברר שבגלל חוסר האחריות שלכם, הפסדתי את מכירת זוג הנעליים של מידה 40, כי עם נעל אחת ללא חברתה אין לי מה לעשות... ומשכך, אני דורש שתשלמו 300 ש"ח נוספים!"...

עם מי הדין?

תשובה:

כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לדעת מהו המנהג הרווח - על מי היה מוטל לוודא שאכן הלקוח קיבל זוג נעליים תואם. כדי לעמוד על המנהג המקובל, נראה שיש לשאול בשלוש חנויות נעליים וותיקות וגדולות, מי האחראי לבדוק את זוג הנעליים עמו יוצא הלקוח מן החנות. על פי הנתונים שיתקבלו, יש לדון כדלהלן:

א) במידה והנוהג המקובל הוא שבעל החנות אחראי לוודא שהנעליים שיוצאות מהחנות תואמות (גם כאשר הלקוח יוצא כשהוא נועלן לרגליו) - בעל החנות צריך ליתן ללקוח את הנעל השנייה במידה 39.

ב) במידה והלקוח שיוצא עם הנעליים ברגליו אחראי לכך - אזי יש לחייבו על היזק הנעל במידה 40, שיצא בה בפשיעתו מהחנות, ועל הנעל שנותרה בחנות וכעת לא ניתן למוכרה, חייב בדיני שמים, ככל מזיק בגרמא. ולכן ישלם הלקוח גם על זוג ה-40 ויזכה בו, (וכעת יהיו לו נעליים גם לשנה הבאה).

ג) במידה וניווכח שאין בדבר מנהג ברור בשוק - היה מקום לטעון, שיש לחייב את הלקוח, כי עיקר המחדל כאן הוא של האב ובנו (שהינו מעל גיל מצוות ואמור להיות אחראי למעשיו), כי פשעו בכך שלא שמו לב שהנעל מהזוג הקודם במידת 40 נותרה ברגל האחת, וכך יצאו מהחנות עם הנעל וגרמו לבעל החנות להפסד.

אמנם, שמענו ממו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שגם באופן זה שלא ידוע על מנהג ברור בדבר, יש לחייב את בעל החנות, כי ברגע שהוא מקבל את התשלום עבור המוצר מהלקוח, הוא אחראי לספק לו את המוצר הנדרש באופן מושלם, ועליו היה מוטל לוודא שזוג הנעליים תואם כדי שלא לגרום הפסד ללקוח. וציין מו"ר לדברי התוספות (בב"ק כ"ג.) ש"יותר יש לאדם להיזהר שלא יזיק לאחרים משלא יוזק בעצמו"!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.