הנהג נעתר לתחנוני הנוסעים – ושינה את מספר קו האוטובוס

סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:

מעשה שהיה כך היה, במוצאי ראש השנה תשע"ז: השעון כבר הצביע על השעה 1:30 בלילה. בתחנת אוטובוס באחד הרחובות הראשיים בעיר בני ברק, עומדים כשישים איש מתושבי ירושלים עיה"ק, וממתינים כבר למעלה משעתיים לקו 402 הנוסע לירושלים. המדובר היה במשפחות עם תינוקות וילדים, שהתארחו בבני ברק בימי החג, וכעת עומדים ומחכים לאוטובוס שיחזיר אותם לביתם, אך בוששו פעמיו מלבוא. האנשים כבר החלו לחשוב בליבם שמא יצטרכו להישאר כל הלילה ברחובה של עיר על טפיהם ומטלטליהם...  

הם המתינו והמתינו, עד בוש, וגם כל הטלפונים לחברת האוטובוסים, לא נענו. האנשים לא ידעו את נפשם מרוב צער עייפות ודאגה.

לאחר המְתנה ממושכת ומורטת עצבים, לפתע נראה מרחוק אוטובוס, ריק לגמרי מנוסעים. ותעל הרינה במחנה - הנה ישועתנו קרובה לבוא...

אך כשהתקרב האוטובוס, הבחינו לאכזבתם, שהוא נושא על גבי המסך שבחזיתו, את המספר 318, העומד לעשות את דרכו לעיר רחובות...

מכיון שכך, החליטו כמה מהאנשים לעצור את הנהג, והתנפלו עליו בתחנונים, "אנא תרחם עלינו, קח אותנו לירושלים! הרי לעיר רחובות יש בשעה הזו בקושי כמה נוסעים בודדים, שניים או שלושה בלבד, ואנו כשישים איש, משפחות עם עולליהם הרכים, הממתינים שעות באישון לילה ברחוב... תהיה לך שנה מבורכת ומתוקה, רק תעזור לנו להיוושע ולהגיע לביתנו, אנא קח אותנו לירושלים...".

הנהג לא אבה בשום פנים ואופן לשמוע להם, "הרי נשלחתי מטעם החברה לנסוע לרחובות, וכיצד אתם דורשים ממני לנסוע לירושלים?!".

האנשים המשיכו להפציר ולהתחנן אליו, עד שלבסוף, הנהג הואיל בטובו להיענות לבקשתם.

הם עלו בזריזות ומילאו את האוטובוס, בישיבה ובעמידה עד אפס מקום. הנהג החליף את מספר הקו מ-318 ל-402, והחל לנסוע ירושלימה.

הנוסעים שבחו וקלסו את הנהג, והודו לו מקרב לב, על שסיכן את עבודתו למענם. כולם הרעיפו עליו את כל הברכות האמורות ושאינם אמורות בתורה, ואיחלו לו גמר חתימה טובה ו'פתקא טבא'...

ובכן, האוטובוס הגיע לחוצות ירושלים, ואחד מן הנוסעים הרגיש צורך להודות לנהג באופן אישי על הנסיעה המיוחדת. לאחר מילות התודה והברכה, הנוסע שטח בפני הנהג את תמיהתו: "דבר אחד איני מבין - הרי בכל אוטובוס קיים כיום מכשיר 'איתוראן', ובוודאי שבמסוף רואים היטב ששינת את מסלול נסיעתך ושאינך נוסע לרחובות אלא לירושלים, ואם כן כיצד אתה לא חושש לשנות את הקו ולסכן את עבודתך בשורות החברה?!".

וכאן, חייך הנהג, והשיב לנוסע בבת צחוק: "האמת היא, שהקו שלי לא היה כלל 318, אלא - - - 402!. הנה בחדר הפיקוח ראו (על ידי מצלמות), שישנם בתחנה ההיא בבני ברק אנשים רבים הממתינים לאוטובוס שיושיעם. הוכרז שחייבים לשלוח לשם אוטובוס, וביקשו ממני לשמש כנהג. כפי שידוע לך, מנהג הנוסעים הממתינים זמן ארוך כל כך, להביע את רוגזם וקצפם כלפי הנהג (אף שלא לו החטא והאשמה), ומכיון שחששתי מתגובות חריפות של הנוסעים, החלטתי לנקוט ב'תחבולה' מקורית, ופשוט החלפתי את המספר טרם הגעתי לתחנה ל-318, כשהתכנון היה בכל מקרה לקחת אתכם לירושלים, רק לא בתור נהג נזוף, אלא אהוב ואהוד... ואכן הרווחתי שכל ה'קללות' נהפכו ל'ברכות' על בלי די...".

(אחד מלקחי המוסר שהפיק מכאן הגר"א בידרמן הוא - שהנה כשעלו הנוסעים לאוטובוס, כל אחד חשב בליבו או אמר לחבריו, שהוא הוא זה שבזכותו הנהג הסכים לשנות את הקו, האחד טען בפני שאר הנוסעים: "אני הוא החברה'מן שבכושר השכנוע המיוחד שלי השפעתי עליו...", ואחר אמר: "רק בגלל היכרותי עמו וקשרי הידידות שלנו הוא ניאות...". ונוסע נוסף ביטל את דבריהם וטען: "רבותיי, רק בעקבות הדמעות הרבות שזלגו מעיניי כשהתחננתי לפניו נכמרו רחמיו עלינו...".  

אך מה האמת - וכי אתה הוא זה שגרם לשינוי הקו?! הרי מתחילת דרכו כבר היו פניו של האוטובוס מועדות ירושלימה... האדם בטוח שהוא זה שהביא את הישועה, אך 'יושב בשמים ישחק', הלוא הקו היה 402 כבר מתחילה, והכל היה כבר מכוון ומתוכנן בגזירת עליון!)

והנה, בעקבות המעשה התעוררו שתי שאלות מעניינות, באשר לנהג, ובאשר לציבור הממתינים לאוטובוס:

א) האם יש במעשיו של הנהג שקר, גניבת-דעת ואונאה, או שמא היה מותר לו לנהוג כפי שנהג?

ב) האם, לאור הנסיבות, היה מותר לממתינים לשכנע את הנהג להסב את מסלול הקו, מנסיעה לרחובות (לשם היו אמורים להגיע מעט מאוד נוסעים), לירושלים (שרבים נחפזו לנסוע לשם)?

תשובה:

השיב מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א:

א) נהג האוטובוס נהג כדין, וכך היה צריך לנהוג, כי במעשיו הציל את הנוסעים מלכעוס ואולי אף לקלל אדם שאינו אשם כלל בצער שנגרם להם, ואילו היו מקללים את הנהג, היו נכשלים בקללת אדם צדיק שלא עשה להם כל רע, וממילא ב'תכסיס' המתוחכם שלו הצילם מחטא נורא. ויעויין במבואר במאירי בביצה (כ'.), שרשאי אדם לשנות מן האמת כדי למנוע אחרים מלקנטרו שלא כדין.

ב) בדבר השאלה אודות הנוסעים הרבים, האם רשאים לשכנע את הנהג לשנות את המסלול - הנה נשאלנו בעבר בשאלה הבאה: בשעת מלחמה, נשאר מחנה צבאי א' ללא מזון. החיילים הרעבים הודיעו למחלקת האספקה אודות מצבם, ונשלחה אליהם משאית מלאה מזון. ליד מחנה זה, היה מחנה נוסף, מחנה ב', שגם חיילי מחנה זה היו זקוקים למזון.

והנה, כשהמשאית התקרבה אל היעד, יצא אדם ממחנה ב', והמתין בכביש, ובערמה הצביע לכיוון המחנה שלו וקרא לעבר הנהג: "הנה כאן מחנה א' שאותו אתה מחפש"!... ואכן הנהג פירק את כל מנות המזון במחנה ב'.

אותו חייל בא ושאל: האם עברתי על איסור גזל בכך שהערמתי על הנהג וגרמתי שהמזון יגיע אלינו, או שמא מאחר ומגיע מזון לכולם, לא עברתי על איסור גזל. ואמנם עברתי על הוראות הממונה, שקבע שמשאית זו מיועדת למחנה א', אך אולי העובר על דברי הממונה אינו נחשב לגזלן?

והשבנו על פי המבואר במסכת יומא (כ"ד:), שכהן החוטף לעצמו עבודה (מעבודות בית המקדש), לאחר שכהן אחר זכה בעבודה זו בפיס, הרי הוא נקרא "חמסן", וזאת למרות שעקרונית העבודות שייכות לכלל שבט הכהונה. ואם כן, לכאורה גם לחייל היה אסור לזכות בערמה באספקת המזון שיועדה למחנה האחר.

אולם, כתבנו שיתכן לחלק: הזוכה על ידי הפיס, נחשב לזוכה גמור, שהרי הגורל הוא מאת ה', ועל פיו קבעו הממונים בבית המקדש את עבודות הכהנים השונות. מה שאין כן החלטת הממונה, שאין דינה כזכייה גמורה, ולכן יתכן שמי שהערים אין דינו כחמסן וגנב, כי ברור שאספקת המזון אינה שייכת בדווקא למחנה מסויים אלא לכלל החיילים.

כעין זה מסתבר לטעון גם בענייננו - חברת האוטובוסים חייבת להעמיד לכלל הציבור את הקווים הנצרכים, ולכן אין זה נחשב שהנוסעים 'גנבו' את האוטובוס שעומד לרשות הציבור, הגם שהחלטת הממונה היתה שיעד הקו יהיה לעיר אחרת.

זאת ועוד: בענייננו הדעת יותר נוטה, שמותר היה לנהוג כך, משום שיתכן מאוד שגם האחראי המופקד לפקח על קווי האוטובוסים, לאור הנסיבות (שממתין ציבור כה רב, באישון לילה, עם תינוקות וזקנים, לנסיעה ארוכה ודחופה), גם הוא היה מסכים שהאוטובוס יוסב לקו הנוסע ירושלימה, ולמתי מעט האמורים לנסוע לעיר היותר קרובה, ידאגו לאוטובוס חלופי.

לסיכום: גם לנהג וגם לנוסעים היה מותר לנהוג כפי שנהגו.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.