הילד אמר את סגולת "הכל בחזקת סומין" – והסוכרייה נמצאה

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא... (דברים ל', י"א). כי באמת התורה היא בכל מקום וכל זמן, כי הכל נברא בתורה, אך אינו מתגלה רק לבני ישראל כמו שנאמר "מגיד דבריו ליעקב", וכמו שנאמר במדרש "הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם" (שפת אמת).

לפנינו שאלה מעניינת שהועלתה על ידי ילד פיקח:

ישבתי בגינה הציבורית - סיפר הילד - ובירכתי על סוכרייה על מקל. מיד בתום הברכה, עוד בטרם הספקתי לטעום מהסוכרייה, לפתע היא נשמטה מידי ונפלה לבין השיחים. חיפשתי וחיפשתי אחריה, אך משום מה לא מצאתיה.

משכך, החלטתי לומר את הסגולה הידועה למציאת אבידות: "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם...".

ופלאי פלאים - מיד כשסיימתי לומר את הסגולה, ה' יתברך פקח את עיניי ומצאתי את הסוכרייה!

שטפתי אותה לאלתר בברזייה הסמוכה, ועמדתי לטעום ממנה, אלא שלפתע תפסתי את עצמי - הלוא יתכן שעשיתי "הפסק" באמירת הסגולה...

והתעוררה אצלי השאלה: הן ידועה ההלכה (או"ח סי' קס"ז ס"ו), שאם סח בין הברכה לאכילה בדברים שאינם מעניין הסעודה (אפילו במילה אחת), צריך לחזור ולברך. אבל אם הפסיק בעניינים השייכים לסעודה או לברכה, כגון שאמר "הביאו מלח" (כדי לטבל בו את פרוסת ההמוציא) - אינו צריך לחזור ולברך; וממילא הסתפקתי - האם עלי לחזור ולברך "שהכל" על הסוכרייה, כי עשיתי "הפסק" באמירת הסגולה, או שמא מכיון שהסגולה נועדה על מנת "להציל" את הברכה, אם כן אמירה זו אינה נחשבת להפסק?...

תשובה:

מקור הסגולה

ראשית כל נציין למקור סגולה רווחת זו למציאת אבידה. המעשה ידוע: הָגָר תועה עם ישמעאל בנה במדבר, והנער החל לקדוח מחום. המים כלו מן הַחֵמֶת, הנער מתעלף, והגר משליכתו תחת אחד השיחים, שיצל עליו, ומתרחקת לבל תראה במותו. הנער משווע למים, והבורא יתברך שומע תפילתו: וַיִּפְקַח אֱלֹקִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר (בראשית כ"א, י"ט). ואומר על כך רבי בנימין במדרש (ב"ר וירא נ"ג): הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם.

לא נאמר שנברא לה מעיין, שנבעו מים בדרך נס, אלא שנפקחו עיניה לראות את המעיין שהיה שם מקדמת דנא. הוא היה שם בסמוך אליה, אך היא לא ראתה אותו, לא הבחינה בו עד שפקחו עיניה ממרום. וכותב ה'עץ יוסף': "מכאן למדנו שאין העיניים יכולות לראות, גם דבר שנמצא לפני האדם, אלא במה שניתן להם רשות לראות". ועל כן, בכל אבידה, שאנו יודעים שהיא מצויה אבל נעלמה מעינינו, מצטטים אנו מאמר חז"ל זה, בכדי שהקב"ה יפקח את עינינו ונמצאנה. ובספר 'תולדות יעקב' (עמ' קכ"ד) הובא שמרן הסטייפלר זצ"ל יעץ לומר סגולה זו למציאת אבידה, והוסיף שמרן החזון איש היה משתמש בזה.

הפסק באמירת סגולה

ובאשר לעיקר שאלתנו, דן הרה"ג רבי מאיר דינר שליט"א לפני מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א, שניתן לפשוט נידון זה על פי דין מעניין בהלכות תקיעת שופר:

הנה כותב ה'באר היטב' (סי' תקפ"ה סק"ז) בשם המהרי"ל: "פעם אחת לא היו יכולים לתקוע בשופר, והפך את השופר וקרא לתוכו 'ויהי נועם', ושוב יכלו לתקוע". וכתב על כך הדגול מרבבה (רבנו יחזקאל לנדא, בעל הנודע ביהודה): נראה שזה היה בתקיעות דמעומד (לאחר שכבר ברכו ותקעו תקיעות דמיושב), אבל בתקיעות דמיושב הוא הפסק גמור בין הברכה לתקיעות, ולומר שזה מיקרי לצורך התקיעה, קשה הדבר, כי אין זו סגולה בדוקה". (והדברים הובאו בשע"ת שם סק"ז ובמשנ"ב סקי"ח).

הנה כי כן, למדנו מדברי הדגול מרבבה, שכאשר מדובר ב'סגולה בדוקה', מותר להפסיק באמירתה, כי היא צורך הברכה.

מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א שיבח מאוד את הראיה, ואמר כי נוכל להסיק מכאן גם לשאלתנו, שאם סגולה זו (של אמירת 'הכל בחזקת סומין') למציאת אבידה, נחשבת ל'סגולה בדוקה', מותר לכתחילה לומר אותה בין הברכה לאכילה ואין בכך הפסק. אבל אם סגולה זו אינה בדוקה (כך שאמירתה לא תביא בהכרח למציאת המאכל שעליו בירך), אם הפסיק ואמרה לאחר הברכה, צריך לחזור ולברך.

לסיכום: אם מדובר בסגולה בדוקה אין צריך לחזור ולברך, כי ההפסק באמירתה הוא צורך הברכה. ואם אין הסגולה בדוקה, יש לחזור ולברך.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.