האחראי על ההסעה החליט להעלות נוסעים נוספים ולגרוף רווחים לכיסו

עַם נָבָל וְלֹא חָכָם (דברים ל"ב, ו'). כל מי שאינו נדיב לב, נקרא "נבל", וראיה ממה שנאמר (ישעיה ל"ב) לא יִקָּרֵא עוד לנבל נדיב וּלְכִילַי לא יֵאָמֵר שׁוֹעַ". מכלל שהנבל היפך הנדיב. ונבל הכרמלי יוכיח כי הוא אמר (שמואל-א' כ"ה) "ולקחתי את לחמי וגו' ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?!", ועליו נאמר "כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו"... ומצד שהוא עצמו נבל ולא נדיב, רחוק בעיניו שאחד יעשה איזו טובה לזולתו בחינם, אם לא שיודע שהמקבל טובתו יחזור וישלם לו כגמול ידו, כי אם אינו מצפה לתשלום גמול למה יעשה טובה לזולתו בחינם... (כלי יקר).

מעשה בבחור מצוין בשם ראובן, שעמד להתחתן באחד האולמות בירושלים. הישיבה בה לומד ראובן נמצאת בצפון הארץ, ובערב החתונה ביקש מחברו שמעון: "אודה לך מאוד אם תדאג לשכור על חשבוני אוטובוס בן 50 מושבים שיוביל את כל החברים לאולם בירושלים".

שמעון נענה בחיוב, קיבל לידו מהחתן את דמי שכירות האוטובוס, בסך 1,200 ש"ח, ואכן דאג לכל מערך ההסעה לאירוע.

בערב החתונה, רק 35 בחורים עלו לאוטובוס, כך ש-15 מושבים נותרו ריקים. לאחר ששמעון ווידא שאין עוד בחורים המעוניינים להגיע לחתונה, האוטובוס עמד לצאת לדרך.

אלא, שלפתע הבחין שמעון בקבוצה של 12 בחורי חמד (מישיבה אחרת), שהמתינו בתחנה על הכביש הראשי, ופנה אליהם בשאלה: "חברים יקרים, להיכן פניכם מועדות?". הבחורים השיבו שבכוונתם לנסוע לחתונת חברם, באולם פלוני בירושלים...

אורו עיניו של שמעון: "תשמעו - פנה אליהם - גם אנו נוסעים כעת לחתונה בירושלים, המתקיימת באולם ממש סמוך לאולם שלכם; תוכלו אפוא להצטרף אלינו, וגם לשוב עמנו לצפון בתום האירוע. עלות הנסיעה, הלוך-חזור, לכל בחור תהיה בסך-הכל 50 ש"ח...".

עשרת הבחורים הסכימו להצעה, ואכן נסעו וחזרו עם האוטובוס ששכר ראובן, ושמעון שלשל לכיסו בתום הערב רווח נקי של 600 שקלים!

כשראובן החתן שמע על כך, הוא פנה אל שמעון בתביעה: "ידידי היקר, עליך להשיב לי את ה-600 שקל, הרי אני הוא זה ששכר את האוטובוס!".

שמעון טוען לעומתו: "גם ככה היו המקומות ריקים, כך שאני נהניתי ואותך לא חיסרתי, אז למה שאתן לך את הכסף שהרווחתי מחמת יוזמתי האישית לצרף את הבחורים לנסיעה תמורת תשלום?...".

תשובה

שנינו בבבא מציעא (ל"ה): "השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחֵר, ומתה כדרכה... אמר רבי יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו?! - אלא תחזור פרה לבעלים". כלומר: המשנה עוסקת באדם ששכר פרה מחבירו, ואותו שוכר השאיל את הפרה השכורה לאדם אחר (ברשות הבעלים), ומתה הפרה אצל השואל. והנה הדין הוא, ששוכר חייב בגניבה ואבידה ופטור מאונסין, ואילו שואל חייב אפילו באונסין. על פי כללים אלו, הרי שבמקרה דנן על השואל לשלם את דמי הפרה לשוכר שהשאילה לו, שהרי כאמור שואל חייב גם באונסין, והשוכר אינו חייב להעביר את הכסף לבעל הפרה, משום ששוכר אינו חייב באונסין (וכך אכן סוברים חכמים במשנה).

אולם, טוען על כך רבי יוסי (וכשיטתו נפסק בשו"ע חו"מ סי' ש"ז ס"ה): 'כיצד הלה' - השוכר, 'עושה סחורה בפרתו של חבירו' - בעל הבית. דהיינו, 'גוף הפרה' לא היה קנוי לשוכר, אלא שייך לבעלים המשכיר (והשוכר רק קיבל רשות להשתמש בפרה), והרי במקרה של אובדן הפרה אצל השואל, חיוב התשלום הוא עבור 'גוף הפרה', ומכיון שגוף הפרה שייך לבעליה ממילא השוכר משלם להם את דמיה.

למדנו מכאן אפוא, שאדם אינו יכול לגרוף רווחים כתוצאה מפעילות בנכס שאינו שייך לו. וגם בענייננו - ראובן הוא זה ששכר את האוטובוס לנסיעה, ושמעון הפיק את הרווח על ידי העלאת הנוסעים לאוטובוס שהיה שכור לראובן, וממילא שמעון נחשב לעושה סחורה בפרתו של ראובן, ולכן עליו ליתן את רווחי המסחר שעשה לראובן.

ולא שייך לטעון כלפי ראובן - 'הלוא ממילא לא חסרת דבר בהעלאת הנוסעים הנוספים, ואם כן הרי זה בגדר זה נהנה וזה לא חסר!' - אין זו טענה, כי ראובן אכן חיסר מממונו טבין ותקילין עבור שכירות האוטובוס, והוא בוודאי מעוניין לקבל 'החזר' כספי כלשהו...

אמנם, ראובן צריך לשלם לשמעון 'דמי תיווך' עבור יוזמת צירוף הבחורים להסעה תמורת תשלום. ואמרנו שישלם לו 100 שקל.

לסיכום: תשלום הבחורים שהצטרפו לנסיעה שייך לראובן החתן, שוכר האוטובוס, והוא ישלם לשמעון 100 ש"ח עבור יוזמת צירוף הבחורים לנסיעה.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.