הסיפור על אם הדרך ששינה את חייהם של שני אנשים

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל (דברים ל"ב, כ"א). הם קנאוני בלא אל אמת, כי אין אלוה מבלעדי ה' ומושיע אין בלתו (רמב"ן).
 

עמידה בתחנת אוטובוס צדדית בשעת לילה מאוחרת וקרה, תוך הַמְתַּנָה ממושכת לאוטובוס המתעכב מלהגיע - אינה מן החוויות שנעים להיזכר בהן, אולם מתברר כי לעתים יכולה המתנה זו להפוך לבלתי נשכחת ולשמש פתח לסיפור השגחה מפתיע, כפי שאירע במעשה המדהים שלפנינו.

משנעצרה המכונית הקטנה סמוך לתחנה החשוכה, אבן כבדה נגולה מלבו של הרב ש., מגיד שיעור באחת הישיבות החשובות בירושלים. לאחר כמחצית השעה של המתנה חסרת תוחלת, שמח הוא לראות יהודי חם ואדיב, המאיץ בו בחיוך להיכנס לרכבו.

"להיכן פניך מועדות?", התעניין הרב ש., והנהג החביב השיב בשאלה: "להיכן הרב צריך?". הרב ש. ציין את מחוז חפצו והנהג פסק מיד: "אסיע אותך לשם".

הרב ש. ניסה למחות ולסרב, אולם הנהג התעקש: "עד שמזדמנת לי האפשרות לגמול חסד שכזה, אני שמח לעשות זאת 'עד הסוף'!".

"כיוון שגמלת עמי חסד עצום, לכל הפחות הרשה לי 'לשלם לך' בסיפור", ביקש הרב ש. מהנהג החביב, ופתח מיד בסיפור חסידי אותנטי (המופיע בספר 'הישמח ישראל מאלכסנדר'):

"נוהג היה האדמו"ר הזקן רבי יחיאל מאלכסנדר זי"ע, לנסוע מדי שנה לכפר בְּאַלְטָה הסמוך לאלכסנדר, כדי לנפוש ולהתרענן מעמל עבודת קודשו. בנו הגדול רבי ירחמיאל ישראל יצחק, בעל 'ישמח ישראל', הצטרף אליו למסעותיו ושימשו בנאמנות.

באחת השנים, כאשר יצאו הרבי ובנו לשאוף אוויר צח בין עצי היער, נתקף לפתע הרבי בשיעול חריף. חיוורון עז התפשט על פניו, והוא התיישב בחוסר אונים על ספסל שניצב על אם הדרך. ה'ישמח ישראל' הביט באביו בדאגה רבה. בריאותו של הרבי הייתה לקויה למדי בשנים האחרונות, וגם מבלי להבין יתר על המידה בענייני רפואה, ניכר היה מִסֵּבֶר פניו כי הוא שרוי בסכנת חיים ממשית.

"חש אני כי קִצי קרֵב", שח הרבי הזקן בחרדה. אולם אז הושיט לו בנו הגדול את ידו ואמר בביטחון: "ינוח נא אבא מעט על הספסל. אל נא ידאג ממצבו, בטוחני מעל לכל ספק כי במהרה ישוב לאיתנו כבתחילה"!

דברי הבן שנאמרו בביטחון רב הרגיעו מעט את רוחו של הרבי הישיש. שמורות עיניו נעצמו, והוא שקע בתנומה מרגיעה.

בינתיים פסע ה'ישמח ישראל' אל מעבה היער. שם, בין העצים העבותים החל לזעוק בתפילה לרפואת אביו: "ריבונו של עולם, אין מבלעדיך מי שיוכל להושיענו. חוס נא על אבי הצדיק שמוסר נפש לעובדך, ושלח דברך להושיעו..."

כמחצית השעה חלפה. הרבי התעורר מתנומתו, ולמרבה הנס רוחו שבה אליו. החיוניות חזרה להיראות על פניו, וכוחותיו שבו אליו אט אט.

לאחר זמן מה, כשהרבי התאושש די צורכו, פנה לשוב לאכסניה. בדרכם שאל הרבי את בנו: "מהיכן שאבת את הביטחון הרב בדבריך? הן בהכירי אותך כי איש אמת אתה, בטוחני שלא אמרת את הדברים מן השפה ולחוץ, רק כדי להשיב את רוחי".

"לא על דעתי הבטחתי את הדברים", השיב ה'ישמח ישראל' על אתר, "כי אם על דעת גדולים, הלוא הוא רבנו ישראל מרוז'ין זי"ע, אשר דרש בעניין זה את ביאור הפסוקים בתהלים (י"ג): 'עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי - עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי' - הַסְתָּרַת פנים תיתכן רק כל זמן שהאדם בטוח כי יש ברשותו עצה ופתרון למצבו (רופאים, יועצים מומחים, עסקנים, חוסן כלכלי, כישרונות אישיים וכו'). ורק כשהוא חש חוסר אונים, והקריאה פורצת מפיו: 'הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱלֹקָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת', אזי זוכה הוא ל: 'וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי'.

כשהרהרתי בדברים, חשבתי כי אף אנו עומדים במצב המתואר בפסוק זה: הרי אנו נמצאים בדרך שוממה, ללא כל רופא וללא משמש שיוכל לסייע בעדנו. ברור היה לי כי בשעה זו אין לנו כל עצה ותבונה אלא לפנות לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, ולזעוק ולהתחנן לפניו שיעלה ארוכה למכאובך, וכך אכן אירע", סיים ה'ישמח ישראל' את דבריו.

הרב ש. סיים את הסיפור בדיוק כשהמכונית נכנסה לרחוב מגוריו. הוא מיהר להיפרד מהנהג בתודה וירד מהרכב.

* * *

כשנה חלפה מאז אותו מקרה. הרב ש. הספיק לשכוח מהמאורע זה מכבר, והנה באחד הערבים, בעודו צועד על המדרכה בסמוך לאזור מגוריו, לפתע ניגש אליו יהודי לא מוכר ושאלו: "האם אתה הוא הרב שנסע אתי בעבר מתחנה פלונית לביתך, ובמהלך הנסיעה סיפר לי את הסיפור על ה'ישמח ישראל'?"

הרב ש. הופתע לחלוטין מהשאלה הישירה. ארכו לו כמה שניות להיזכר ולהשיב בחיוב.

"שמע נא", המשיך איש שיחו בדבריו, "באותו ערב שנפגשנו, ציינתי עם זוגתי עשור לנישואינו. היה זה 'יום נישואין' עצוב וקודר בעבורנו, באשר לצערנו לא זכינו עד אז להיפקד בזרע של קיימא.

ניסינו כבר את כל העצות והסגולות ודרשנו בגדולי הרופאים והמומחים, אך דבר לא הועיל לנו. ובדיוק באותו ערב קודר ועצוב פגשתי בך כמלאך מושיע.

כמו נבואה משמים סיפרת לי את הסיפור המתאים ביותר לאותה שעה. סיפור שהסתיים בדברי קודשו הנפלאים של רבי ישראל מרוז'ין.

בטח לא חשבת שהסיפור ישנה את חיינו, אולם בעבורנו היה הוא כמו ברק שהאיר לנו את העלטה והחשכה שבהן היינו שרויים.

בשובנו לביתנו גמלה בלבנו ההחלטה כי יותר לא נדרוש ברופאים, לא עוד נמתין בפתח בתיהם של עסקנים ומומחים... החלטנו לפנות אך ורק לבורא העולם מתוך אמונה שלמה והכרה כי מבלעדיו אין מי שיושיענו".

"לפני כחודש", סיים האיש את סיפורו כשקולו נשנק מבכי, "זכינו אני וזוגתי לחבוק בזרועותינו ילד יהודי טהור, בסייעתא דשמיא...".

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.