טייל בהרי ירושלים וים של דמעות ניגר מעיניו

1. מטייל בהרי ירושלים ובוכה על שממותם: סיפרו על רבי זונדל מסלנט זצ"ל שהיה מטייל בהרי ירושלים ובוכה תמרורים על שממותם. פעם מצאוהו בלילה כשהוא לומד מסכת מדות בסוגיות שעניינן תבנית בית המקדש, וים של דמעות ניגר מעיניו.

2. כל פעם שהביט מהחלון, ירדו עיניו דמעות: כשהגיע הגאון בעל האדר"ת זצ"ל לירושלים, בחרו פרנסי העיר את המקום היפה ביותר כדי לשכנו שם – דירה שמחלונה ניתן להשקיף על הכותל והר הבית. במשך שנים הוא לא אמר דבר, ורק פעם כשפתח סגור לבו הבהיר למטיביו: "אתם רציתם להטיב עמי ולתת לי את הטוב ביותר והיפה ביותר כדי לשמחני, אולם שלא במתכוון גרמתם לי צער עמוק, כי בכל פעם ראיתי את בית המקדש בחורבנו, ועיני ירדה מים וליבי נשבר".

3. "איך אפשר לחבר ספר על מסכת זבחים?!": על אחד מגדולי ירושלים של הדור הקודם מסופר, כי כאשר הגיע לידיו ספר ובו חידושי תורה ופלפולים במסכת זבחים, תמה: "איך מסוגל אדם מישראל לחבר ספר על זבחים?! אני, כשאני אומר מדי בוקר 'איזהו מקומן של זבחים', מעי מתהפכים בקרבי, והלה מסוגל לרכז מוחו ובשלוה לכתוב חדו"ת על כך?".

4. גלו מירושלים של מטה ובכו על ירושלים של מעלה: בעת היציאה מהעיר העתיקה בזמן המלחמה, פגש הגר"מ טוקצינסקי זצ"ל את החכם המקובל רבי יצחק עלפיא זצ"ל. תוך כדי דיבור הגיעה שיחתם באופן טבעי לענין החורבן והגלות, ואז החלו השניים לבכות. הבן רבי ניסן שהיה נוכח באותו מעמד, שאל את אביו לפשר הבכי הפתאומי. "הרי ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה, ומשגלינו מירושלים של מטה – גלינו גם מירושלים של מעלה", אמר הגרי"מ והמשיך לבכות.

5. "קישוטי האבל" על בגדיהם של אנשי ירושלים: מנהג היה בירושלים, שבגד שבלה ונתרפט או מסיבה כלשהי לא היה ראוי עוד ללבישה, לא נזרק לפח האשפה אלא עשה את דרכו אל מלתחת הבגדים של ימי האבל על חורבן הבית. וכך אירע שרבי נפתלי צבי פרוש הנכבד הסתובב בימים שבין י"ז בתמוז לט' באב עם "קישוט אבל" – טלאי ענק במרכז החלאט'ל. יהודי אחר מעך פעם בשוגג בדל סיגריה בכובעו, וחרץ בכך את גורל הכובע להיות סימן מוחשי לאבל הירושלמי האופייני על חורבן הבית.

ימים אלו, ימי בין המצרים, נקבעו כימי אבל לזכירת חורבן ירושלים. יהי רצון שננצל את הימים האלה לדבקות בה', לתשובה שלמה, ולכאב על צער השכינה שגלתה מארצה – ובזכות כך נזכה לבניין בית המקדש במהרה.