הפרופסור הפתיע את תלמידיו: קיימו את הנאמר במסכת אבות

לפני כשבועיים נערך בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב טקס קבלת תארים, במהלכו קיבלו רופאים צעירים את התואר הנכסף שלמען השגתו עמלו שנים ארוכות. פרופ' אהוד גרוסמן, דיקן בית הספר שנאם לפני מקבלי התואר, ביקש להעניק להם צידה לדרך: מספר עצות בסיסיות שיישומן יהפוך אותם לרופאים טובים יותר. 

הרופא הבכיר הסתייע, בין היתר, בציטוטים מפרקי אבות ומהרמב"ם, כדי להעמיד את תלמידיו לשעבר על האתגרים המחכים להם במהלך הקריירה העתידית שלהם, ועל הדרכים להתמודד עימם. להלן הדברים במלואם, כפי שהובאו על ידי אשת התקשורת סיון רהב-מאיר בעמוד הפייסבוק שלה:

"סטודנטים יקרים, משפחות, אורחים יקרים ואנשי סגל נכבדים.

אני שמח לראות עוד מחזור של רופאים ורופאי שיניים שסיימו את הלימודים ומקבלים היום דיפלומה. עברתם דרך ארוכה וקשה עד לקבלת התואר ויש לכם תחושה שסוף סוף הגעתם אל המנוחה ואל הנחלה, אך אני מצטער לאכזב אתכם, אתם רק מתחילים עכשיו מסע מפרך של התמחות ועבודה אינטנסיבית במערכת הבריאות.

במסכת אבות פרק ו' משנה ו' מצוינים דברים שהתורה נקנית בהם. מעניין לראות את ההקבלה המדהימה בין הדרישה לקניית התורה לבין הדרישה לקבלת התואר. לא אלאה אתכם בכל הדרישות אך אזכיר לכם כמה מהן: התורה נקנית בתלמוד – כלומר לימוד קבוע, בשמיעת האוזן – כלומר הקשבה לאחר, בבינת הלב, בענווה, בשמחה, בטהרה, ביישוב, במיעוט שינה, בלב טהור, במי שאינו מחזיק טוב לעצמו, באוהב את הבריות, מתרחק מן הכבוד, נושא בעול עם חברו והאומר דבר בשם אומרו.

כדיקן בית הספר לרפואה עם הרבה שנות ניסיון בעבודה קלינית וחינוכית אני אנסה לתרגם את מה שנאמר בפרקי אבות לגבי קבלת התורה לעצות מעשיות שיעזרו לכם בדרככם החדשה כרופאים:

ראשית, עליכם להבין שמקצוע הרפואה שבו בחרתם אינו עוד מקצוע שנלמד באוניברסיטה אלא דרך חיים. העיסוק ברפואה הוא קשה, פיזית אינטלקטואלית ונפשית, וכדי להתגבר על הקשיים אתם חייבים לאהוב את מה שאתם עושים. בניגוד למקצועות אחרים, אתם עובדים עם בני אדם ולכן חשוב ביותר שתהיו אנשים (ביידיש קוראים לזה להיות 'מענטש'). לא מספיק להיות רופאים מצוינים, שאני בטוח שתהיו, אלא חשוב שתהיו אנשים מצוינים. תעבדו עם כל הלב במובן הרחב של המילה. תזכרו שהרפואה דורשת מסירות, מקצועיות, ענווה וחשוב שתראו את האדם כולו ולא רק דרך מחלתו. חשוב לראות ברפואה לא רק מקור הכנסה, אלא שליחות.

שנית, למרות שסיימתם היום את הלימודים ואתם יודעים הרבה, אל תשכחו שמקצוע הרפואה מתקדם בצעדי ענק ולכן הידע שיש לכם היום יכול להיות לא רלוונטי עוד 5 שנים, ולכן אתם חייבים להמשיך וללמוד ולהתעדכן באופן קבוע. אני מציע לכם לאמץ בעבודתכם את גישת הרמב"ם ולבחור את "דרך האמצע": אל תהיו הראשונים לאמץ את "החדש", וגם לא האחרונים לנטוש את ה"ישן". אל תתביישו ללמוד מטעויות שלכם ושל אחרים ולא לחזור עליהם. אל תהיו מתוסכלים כאשר אתם לא מצליחים להציל חיי חולה. אתם צריכים להבין שאתם רק בני אדם ולא תמיד תהיו מסוגלים לרפא את כל החולים.

שלישית, אל תשכחו להיות סובלניים. גם אם נדמה לכם שאורח החיים של חלק מהחולים שלכם אחראי למחלתם, זכרו שאף אחד לא "ראוי" להיות חולה, וכולם ראויים למאמץ הטוב ביותר לקבל טיפול הולם.

רביעית, פרטיות. דיסקרטיות. בעולם התקשורת המתקדם חשוב ביותר לשמור על סודיות רפואית. החולים נותנים בכם אמון. אל תאכזבו אותם, אל תדברו על מחלתם אפילו עם קולגה במעלית, כי אוזניים לכותל.

חמישית, זיכרו: הטעויות החמורות ביותר ברפואה אינן נובעות מחסר ידע, אלא מחיפזון, חוסר זהירות ותשומת לב לפרטים. זיכרו כי במקרים רבים לא לעשות כלום ורק להקדיש מזמנכם, להקשיב לחולה, לתת לו תמיכה, חמלה ועידוד – יכולים להיות התרופה הטובה ביותר.

שישית, הקפידו להימנע מהתנהגות יהירה. אל תהיו עסוקים בעצמכם בעת שאתם עם החולים, אל תדברו בטלפונים הסלולריים ואל תתעסקו במחשבים שלכם בעת שאתם מדברים עם החולים.

שביעית, תלמדו לעבוד בצוות. אל תתביישו לשאול ולהתייעץ, אל תעליבו קולגות או כל איש צוות, ולפני שאתם מאשימים מישהו, עצרו וחשבו האם זה היה יכול לקרות גם לכם. אל תתביישו לתת קרדיט למי שמגיע לו.

והעצה האחרונה והחשובה ביותר: אל תשכחו להקים ולטפח את החיים האישיים שלכם. הקפידו למצוא את האיזון הנכון בין הבית לעבודה. בנוסף להיותכם מסורים לחולים שלכם, הקפידו להיות מסורים לעצמכם ולמשפחותיכם. תלמדו להגיד "לא" באדיבות אך בתקיפות כאשר תרגישו שמעמיסים עליכם יותר מידי. קחו בחשבון ש"זמן" יהפוך להיות המשאב היקר ביותר בחיים ולכן עליכם לנצל אותו בחכמה. בסופו של דבר, מה שישפיע על איכות החיים והסיפוק שלכם יהיה היחסים שלכם עם בני המשפחה והחברים, ולא מספר המאמרים שאתם מפרסמים, או מספר הארגונים הרפואיים שבהם אתם חברים או הפרסים שתקבלו. חשוב לשאוף למצוינות ולהגיע להישגים, אך לא על חשבון החיים האישיים. אל תשכחו: העוגן המשפחתי יציל אתכם מטביעה.

אחרי כל העצות שנתתי לכם, אני חושב שהגיע הרגע להודות למשפחותיכם שתמכו בכם וליוו אתכם בדרך הארוכה עד למעמד המכובד הזה. אנא עמדו, הסתובבו אליהם ומחאו להם כפיים.

אני מאחל לכולכם הצלחה בדרככם החדשה כרופאים בישראל".