האם מותר לאב לבקש מבנו דבר, כשיודע שלא ישמע בקולו?

לא להכביד

אסור לאב להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמם, פן יכשילם שלא ישמעו בקולו. ועל כן, לא ידרוש מהם דברים שקשה עליהם לעשותם. ומכל מקום גם אם התבקשו הבנים מהוריהם דבר שקשה עליהם לעשותו, יתאמצו ויעשו כמיטב יכולתם, ושכרם מושלם יהיה מאת ה'. (סימן רמ סעיף יט. ב שיז)

אם האב מסופק אם בנו ישמע לו לבקשתו או לא, לא יאמר לו בלשון ציווי: "עשה לי כך וכך", אלא יאמר לו דרך עצה טובה, כגון: "אם ברצונך לעשות לי כך וכך, אשמח מאוד". (ב שיז)

כתב הרב פלא יועץ (אהבת הבנים): "לפי דעותיו ומידותיו של הבן, יתנהג עמו האב באופן שלא יחטא. ואם חטא, ימהר האב למחול לבנו לבל יענש בסיבתו. ולא ידקדק כל כך עם בניו. ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע, וכאילו אינו רואה. ולפעמים יבטל רצונו מפני רצונם, וזה כלל גדול לרוצה לזכות את נפשו ואת נפש בניו". ע"כ.

ההנהגה עם בניו הגדולים

כתב מרן החיד"א: ראוי להחשיב את בניו הגדולים כאילו הם אחיו, ובזה ישבו הוא ובניו בנחת ושלוה, כמו שנאמר (בראשית לא מו): "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים". ופירש רש"י: לאחיו, הם בניו. נמצא שיעקב אבינו החשיב את בניו כאחיו, וכן ראוי לאב שיחשיב את בניו הגדולים כאילו הם אחיו, ובזה יהיו שקטים ושאננים. ע"כ. (ב שיח)

ואמנם כשהבנים עדיין קטנים, ילמדם להתנהג בהכנעה ובכבוד להורים ולגדולים מהם, ולא כאותם המתנהגים עם בניהם כבר בקטנותם כחברים, ומדמים בעצמם שעל ידי כך הם יגדלו עצמאיים. הורים אלו אינם נוהגים כהוגן, מאחר ובדרך זו יכולים לבוא הילדים לידי פתיחות יתר עם ההורים ולזלזל בהם. (ב שכה)

מחילה

אף שההורים יכולים למחול לבניהם שלא יכבדום, מכל מקום לא נכון למחול לבנים בעודם קטנים, כדי שיתרגלו לקיום מצות כיבוד אב ואם כציווי התורה. ובכל אופן אין מחילה מועילה על בזיון וזלזול להורים. (תקטז)

מחילה מפורשת - אין המחילה מועילה אלא דוקא אם אמרו ההורים בפיהם שהם מוחלים לבנם, או שנענעו לו בראשם לאות הסכמה, אך אם שאל אותם אם הם מוחלים לו, ושתקו, אינה נחשבת מחילה. ובכל אופן אם חזרו בהם ההורים מהמחילה, ואמרו שמעתה אינם מוחלים, בטלה המחילה וחייב לכבדם. (ער. ב שיז)

שכרו גדול - אף אם ההורים מחלו על כבודם, בכל זאת כשקם הבן מפניהם, שכרו רב ומקיים מצוה מן התורה כאדם המצווה ועושה, ולא כמי שאינו מצווה ועושה. (ספר חסידים, הרמ"ה, הרא"ש, הרדב"ז, החיד"א, מהר"י אלגאזי, רבי עקיבא איגר. קכז)

פרוטקציה

אמרו חז"ל (שבת י ע"ב): לעולם אל ישנה אדם לבנו בין הבנים, שבשביל מעט משי שנתן יעקב אבינו לבנו יוסף בפס ידו יותר משאר בניו, התקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. (ב שכב)

אימה יתירה

"אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי 'פילגש בגבעה', הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והתגלגל הדבר, ונגרם שנהרגו למעלה מ-100,000 מישראל, אנשים, נשים וטף". (גיטין ו ע"ב) כמסופר בנביא שופטים (פרקים יט - כא).

"אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, ושפיכות דמים, וחילול שבת". (גיטין ו ע"ב)

"אמר רבי אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי היה אדם גדול שהטיל אימה יתירה בתוך ביתו, וכמעט שהאכילוהו איסור חמור של אבר מן החי". והיינו, ששחטו לו בהמה, ונתחו את כל אבריה אחד לאחד, ופתאום נאבד אבר אחד מהבהמה, ומפני אימתם שלא יכעס עליהם שחסר אבר, חתכו עבדיו אבר כזה מבהמה אחרת שעדיין חיה, שזהו איסור גמור לאוכלו מן התורה 'אבר מן החי', והניחוהו יחד עם כל אברי הבהמה השחוטה, כדי שלא ירגיש בחסר. (גיטין ז ע"א)

הקשר העמוק בין ההורים לילדים

כתב בספר עלי שור (ח"א רס): "דוקא הקשר העמוק בין אבות וילדים, הוא הוא המכוון את הילדים אל דרך ה'. אי לזאת, חייבים לשמור על הקשר הטבעי הזה לבל ינתק לעולם. הא כיצד? אסור לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו, כי הרבה קלקולים באים על ידי רוב מורא. אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים, כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן חס ושלום מהתקבץ רשמים שליליים מרוב פחד והטלת אימה בבית, יבעטו בהוריהם וילכו לדרכם!

הכלל הגדול בהנהגת הבית ובחינוך הוא, לומר את הדברים בנחת. דברים שאינם נאמרים בשקט וסבלנות, אינם מתקבלים. אף אם לשמע צעקת האב נחפזים לעשות כדבריו - בל ישלה האב את עצמו לחשוב, כי נודעת לצעקתו השפעה חינוכית אמיתית. אך ורק בנחת, בשקט ובסבלנות יכולים לחנך, ואל תבוא הבהילות והרוגז במלאכת ה' - חכמת החינוך!"

הגע בעצמך, מה שאצלך מושכל ראשון, הכרח חיים והרגל משנים קודמות, בשביל ילדך זוהי תורה חדשה, שבירת מדות, ובעיקר: גזרה בלתי מובנת לו! גם אם הילד לא עשה תיכף מה שנדרש לעשות, אין להענישו תיכף, אלא יש להעמידו על חובתו בתקיפות שקטה. (יסודות החינוך 30)

וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר

ילד שמתנהג שלא כהוגן, רשאי אביו להכותו, אך מכה קטנה, לחנכו לדרך הטובה, כפי שכותב הרמב"ם (תלמוד תורה פ"ב הלכה ב): "ולא יכה מכת אויב, מכת אכזרי, לפיכך לא יכה בשוטים, ולא במקלות, אלא ברצועה קטנה". ולא יכהו כאשר הוא כועס. (הגר"א) וכבר אמר שלמה המלך (משלי יג כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". ובאר רש"י, המונע מבנו שבט מוסר, סופו ששונא את בנו, כשרואהו בסופו יוצא לתרבות רעה. וכן אמר (משלי כט יז): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ". ועל כל פנים גם מבט כעוס או מניעת ממתק וכיוצא, מהווים כשבט מוסר עבור הילד. (יסודות החינוך 31)

אין להכות ילד קטן פחות מגיל חמש שנים, מאחר ואינו בר הבנה כל כך. ומכל מקום אם נוגע הילד בכלים העלולים להישבר, או שעושה מעשה שיוכל להינזק ממנו, יכהו מכה קלה ורכה על ידו דרך הרתעה, כדי למנעו ממעשיו. (ב שלב. ה"ע קנא)

אסור לאבא להכות את בנו כשכבר גדל. ואם הכהו, עובר באיסור מהתורה (ויקרא יט יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", שהרי יש חשש שמא יכעס הבן כנגדו, וידבר או יעשה מעשים שלא כהוגן, ויכשל. וגדול נחשב לפי טבעו של הילד, שאף בילד קטן פחות מגיל בר מצוה, אם יש חשש שאם יכהו האב, יתנהג שלא כשורה כלפי אביו, אסור להכותו. (ריטב"א, חיד"א, חיי אדם, פלא יועץ אהבת הבנים, גדולות אלישע ועוד. ב שכט. ה"ע קמט)

"ואברכה מברכיך"

יזהרו ההורים שלא לקלל את בניהם, ובכלל שלא לקלל שום אדם, כי על ידי הקללה יכול להגיע נזק להם ולבניהם חס ושלום. (ב שכה)

כתב בספר פלא יועץ: "הקללה היא רעה חולה למקלל ולמקולל, שאם היא קללת חינם בלי אשמה, תחזור למקלל. ופעמים גם אם הקללות אינם על חינם, חוזרות הן למקלל. ואם התקיימו קללותיו, הרי הוא עתיד ליתן את הדין שגורם שחברו יענש ורעה תבוא עליו על ידו. ופעמים שהקללות מתקיימות אפילו מפי איש קל והדיוט. על כן, טוב לגבר כי טוב עין הוא יברך, וכששומע קול מקללים, יהפוך את הקללה לברכה, ויענה לא כן יהיה אלא גם ברוך יהיה, אולי יש תקוה שלא תאונה רעה. וישנם שפיהם מלא קללות לילדיהם, ויודעים כי לא טוב עושים, ובאמת שאינם רוצים בתקלת ילדיהם אפילו באצבע קטנה, אך מחמת כעסם לא יוכלו לעצור במילים. נמצא שהמקלל הוא סימן רע שכעס, וידוע שהכועס הרי הוא כעובד עבודה זרה, ועבירה גוררת עבירה.

והנה המקללים ילדיהם אם יתקיים בהם, אוי להם שהם שוחטי הילדים ועתידים ליתן את הדין, ואם לא יתקיים בהם, בודאי שמנכים מזכויותיהם, שמדת הדין מקטרגת ומבקשת שיתקיים הקללה, אלא שיש זכות תולה, ונמצא אוכל זכויותיו תמיד. ויש כמה ששומעים זאת מהדרשנים ולבבם יכאב, אבל אינם מניחים מנהגם הרע, כי יאמרו לא נוכל להתאפק ולא נוכל לעזוב מנהגנו הרע, כי הורגל הלשון, אבל שקר ענה, כי כל אשר יחפוץ האיש יעשה אם ירצה, ומעט מעט יעזוב דרכו על ידי קנסות וכיוצא. ובאמת היא תמיהה גדולה, הפלא ופלא איך לא יחרדו חרדה גדולה להוציא קללה מפיהם על ילדיהם או על שום אחד מישראל ולבקש רעתם, תצלנה אוזניים משמוע. ויותר טוב היה שיכו אותם מכה רבה, שבזה לא ימותו, ובקללה יוכל למות חס ושלום. מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר קללה. וידוע שהמקלל עובר בלא תעשה מן התורה. וכבר אמרו חז"ל שהמברך מתברך, שנאמר "ואברכה מברכיך", אם כן המקלל מתקלל, שנאמר "ומקללך אאור". הנה כי כן, יזהר וישמור האיש ויזהיר את אשתו ואת כל הסרים למשמעתו, שלא ישמע קללה מפיהם, רק ברכות לראש כל אדם, ובזה "יצו ה' אתך את הברכה".

וראוי לאדם גם כן להזהר ולהשמר שלא להיות גורם קללה לעצמו אפילו מפי גוי, וקל וחומר שלא יגרמו כעס לאביהם ואמם עד שיקללום, כי אוי להם לבנים שמביאים את אביהם ואמם לידי חטא גדול כזה, שזו רעה גדולה יותר ויותר מאם היו מכים אותם, ובודאי יענשו, שאם גדלה רעת המחטיא את אחרים, על אחת כמה וכמה המחטיא את אביו ואת אמו בחטא הכעס, שהוא חמור מאוד וגורם קללה לעצמו, אבל "בן חכם ישמח אב", שכל מגמתו לעשות רצון אביו ואמו, ועליו תבוא ברכת טוב מאביו ואמו, וישא ברכה מאת ה', וגמולו ישלם לו ה', שיהיו לו בנים מהוגנים עושי דברו ורצונו כרצונם". עד כאן. וראה עוד להלן מדברי הרמב"ם בחומרת האיסור של המקלל.

אב המקלל את בנו גדול, לבד מאיסור לא תעשה מן התורה שעובר על שקילל איש מישראל, וכמבואר להלן, עובר גם באיסור נוסף: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", כי יש חשש שהבן ישיב לאביו דיבורים שלא כהוגן, ונמצא מכשילו בשלושה איסורים חמורים [חוסר כבוד, חוסר מורא, ומקלה], ה' יצילנו. (חסידים, ראשית חכמה, פלא יועץ. מב"ת שכ)

זעקה גדולה

אב הצועק על בנו גדול, עובר באיסור מן התורה: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", כי יש חשש שהבן ישיב לאביו שלא כהוגן, ונמצא מכשילו בשלושה איסורים חמורים [חוסר כבוד, חוסר מורא, ומקלה], ה' יצילנו. (ראשית חכמה, מעם לועז, פלא יועץ) ובלאו הכי, כבר כתבנו לעיל על גנות הצעקה, לבל ישלה האב את עצמו, כי בצעקותיו יצליח להשפיע חינוך אמיתי על ילדיו. וקל וחומר כאשר הם גדולים שלא ישיג בזה שום מטרה, ואדרבה רק להיפך, בניו יתרחקו ממנו. ובודאי שלא לזה התכוונה התורה בציוויה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", שיצעק ויגנה את בניו, ומחמת כן יראו ויפחדו ממנו, וכמבואר לעיל בהסבר "מצות מורא".

האהבה האמיתית

אבא האוהב את בניו באמת ומרחם עליהם, יעסוק בתורה ומעשים טובים, ויהיה נוח למקום ונוח לבריות, ובזה יתכבדו בניו בו. אבל אם אינו הולך בדרך הישר, ואין דיבורו ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, גם זרעו מגונה אחריו. ובעוון אבות - בנים מתים, ואין אכזריות גדולה מזו שגורם בחטאיו שימותו בניו חס ושלום. ומאידך, אין מרחם על בניו יותר מהצדיק, כי זכותו עומד לאלף דור. (קצוש"ע, זוהר. מבקשי תורה שטז)

כתב בספר ראשית חכמה: "וצריך האדם להיזהר ביותר, ולשמור פיו ולשונו שלא ידבר בפני בנו דבר מגונה, והגם שמגונה הדבר לעשותו גם שלא בפני הבן, מכל מקום יותר מגונה האב אם ידבר או יעשה דבר מגונה בפני בנו, כי שמא ילמד ממנו.

אם שמע האב דבר מגונה שעשו אחרים, יתעב הדבר בעיני בנו ויפליג בגנותו, כדי שיתגנה הדבר בעיני הבן, ויתרחק ממנו ומכל כיוצא בו. ומאידך, אם ישמע דבר משובח שעשו אחרים, כגון שפלוני סיים מסכת, ישבחהו מאוד בעיני בנו, ויאמר כמה נאה דבר זה שעשה פלוני, וסופו לרשת מעלה עליונה, ויפליג בשבחו, כדי שיתאווה בנו לעשות גם הוא דבר נאה כמותו". עד כאן מדברי הראשית חכמה. (מבקשי תורה שטז)