כיבוד אב ואם: כיבוד הורים לאחר פטירתם

חובת ומעלת הכיבוד

חייב אדם לכבד את הוריו גם לאחר מותם. וכבוד זה מעלתו גדולה יותר מהכבוד שעושה להם בחייהם, מאחר שבחייהם פעמים שאינו מכבד אלא מחמת יראה, או לשם ירושת ממון, אבל לאחר מיתתם, אינו מכבד אלא לשם שמים. (הרמב"ן. ב שמא)

כיצד מכבדם?

אומר הזוהר הקדוש (בחוקותי קטו ע"ב): לאחר פטירת ההורים, החיוב לכבדם גדול יותר. וכיצד מכבדם? כאשר הולך הבן בדרך טובה וישרה, ומעשיו מתוקנים, ודיבורו בנחת עם הבריות, נמצא אפוא שמכבדם גם בעולם הזה אצל בני אדם, שרואים את התנהגותו הטובה ושמחים בו, ומשבחים את הוריו שיש להם בן כזה, וגם מכבדם בעולם הבא, שכשהקב"ה רואה את מעשיו, חס על אביו ומושיבו בכסא כבודו. אך אם הבן הולך בדרך לא טובה, ומשאו ומתנו עם הבריות אינו בנחת, הריהו מבזה ומבייש את הוריו, וגורם להם צער ומחלל שם שמים, וכמו שאמרו בגמרא (יומא פו ע"א): "מי שקורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלים מעשיו, וכמה מכוערים דרכיו". (קעד. ב שמא)

יש תקוה

נמצא אפוא, שגם אדם שלא ראה את הוריו ולא היתה לו אפשרות לכבדם, וכגון שנפטרו הוריו בהיותו עדיין קטן, יכול הוא לזכות לקיים את המצוה, על ידי שמעשיו יהיו מתוקנים, ומשאו ומתנו יהיה בנחת עם הבריות, ויעסוק בתורה, שזהו הנחת האמיתי והכבוד הגדול להורים בעולם הבא. (קט)

ולבד מזה, אם יקפיד לכבד את רבותיו ולירא מהם, וכמו שהצטווינו (אבות פרק ד משנה יב): "ומורא רבך כמורא שמים". וכן יקפיד לכבד לכל אדם שהוא חייב בכבודו, כמו תלמידי חכמים, זקנים, אחיו הגדול, חמיו וכיוצא בהם. וכן יכבד את השבת בכבוד והדר, מעלים עליו כאילו קיים מצות כיבוד ומורא אב ואם. (ספר חסידים. קט)

וכמו כן, אם רואה בנים שאינם מכבדים את הוריהם כראוי, ומדבר על ליבם בנחת רוח ובנעימה רכה, ומבהיר להם את חומרת המצוה, גודל שכרה, ולהיפך גודל עונשה חס ושלום, בזה יחשב לו כאילו קיים מצות כיבוד אב ואם. ועצה טובה, שירכוש מחוברות אלו "כיבוד אב ואם בהלכה ובאגדה", ויזכה בהם את האחרים, שכבר אמרו חז"ל (בבא בתרא ט ע"א): "גדול המְּעַשֶּׂה [המזכה את אחרים], יותר מן העושה", ויחשב לו כאילו כיבד את הוריו. (רוח חיים פלאג'י. קט)

דבר הלכה בשם הוריו

בתוך שנים עשר חודש לפטירת האב, אם אמר הבן איזו הלכה או דבר תורה בשם אביו, כשמזכיר את שמו יאמר: "הריני כפרת משכבו". אבל כשמזכיר את אביו בשאר דברי חול, אין צריך לומר זאת. (ה"ע קז. הגרש"ז אוירבך זצ"ל הובא במבקשי תורה רמז)

והוא הדין אם אמר הבן איזו הנהגה טובה שהיתה אמו עושה כפי ההלכה, כגון [באשה ספרדיה]: שהקפידה לברך על הדלקת נרות שבת קודם ההדלקה, כדעת כל הראשונים ללא יוצא מן הכלל, ומרן השלחן ערוך. או שהקפידה שלא לברך על נטילת לולב וישיבה בסוכה, כדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, וכן בכל כיוצא בזה. (ה"ע קז. ועיין בחוברות 'השבת בהלכה ובאגדה' חלק א', ו'חג הסוכות בהלכה ובאגדה')

אם אומר דבר תורה בשם הוריו לאחר שעברו שנים עשר חודש, כשמזכיר את שמם יאמר: "זכרונם לברכה לחיי העולם הבא". (ה"ע קז)

"הריני כפרת משכבו" - כתב רבנו שמעון בן צמח (התשב"ץ חלק א סימן קכב), מפני מה תקנו לומר בתוך י"ב חודש "הריני כפרת משכבו"? לפי שבתוך י"ב חודש הנפטר סובל צער ויסורים, וחייב הבן לומר יבוא עלי אותו צער, להיות צערי כפרת משכבו. אבל לאחר י"ב חודש כבר קיבל דינו, שאפילו פושעי ישראל, אינם נידונים בגיהנם יותר מי"ב חודש (עדויות פ"ב מ"י), ולכן לאחר י"ב חדש אינו מכבדו בכך, אלא אומר "זכרונו לברכה לחיי העולם הבא" או "זכר צדיק לברכה". ע"כ. ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק ג סימן קנא).

נר נשמה

המנהג להדליק נר ביום השנה של הפטירה, ויש שנהגו להדליק גם בערב יום הכיפורים. ודי להדליק נר אחד לעילוי נשמת אביו ואמו, ועוד נפטרים. (ב שנט. ה"ע קיט)

השכבה

בתוך י"ב חודש יאמר השכבה לעילוי נשמת הוריו. והמנהג לומר את ההשכבה לאחר שיעור תורה או תפלה, או בגמר עלייתו לתורה. ונהגו לומר השכבה גם בליל כיפור. ויש להזהר שלא להרבות בשבחים על הנפטר, ולא יאמרו את הנוסח "מנוחה נכונה בישיבה עליונה...", אלא "המרחם על כל בריותיו...". (ב שסד)

קדיש

בכלל הכיבוד שלאחר פטירתם, לומר קדיש בכל י"ב חודש הראשונים, ובשבוע של הפטירה בכל שנה. והמחסר אפילו קדיש אחד, הריהו כמזלזל בכבוד הוריו. (ב שסז)

מעלת הקדיש

מעלת הקדיש גדולה עד מאוד, לא רק להגן על הנפטר מפני העונש, אלא גם להוסיף לו מעלות ודרגות גבוהות מאוד מאוד בגן עדן. על כן, אומרים קדיש גם על אדם צדיק גדול מאוד, מאחר ומעלהו מדרגה לדרגה בגן עדן. (האר"י. ה"ע קח)

יש להקפיד לומר את הקדיש כהוגן, מילה במילה, בלי לבלוע תיבות ואותיות, ובדקדוק נכון, ובהבנת המילים שאומר.

גם אם ההורים לא השכילו לשמור תורה ומצוות, ולא חינכו את בנם על ברכי  התורה, בכל זאת מועילה להם אמירת הקדיש, כדי להגן עליהם מפני הפורענות, ואף להוציאם מגיהנם ולהכניסם לגן עדן, וכפי המעשה שיסופר להלן. (ב שע)

הפטרה

עליית מפטיר מסוגלת מאוד לעילוי נשמתו של הנפטר, ובלבד שיודע לקרוא את ההפטרה מילה במילה, בדקדוק ובטעמים כהוגן. אבל אם אינו בקי בקריאתה, הנכון שלא יעלה 'מפטיר' אלא עליית 'משלים' שיש בה קדיש. וטוב שיקנה עליית מפטיר, ויכבד בה אדם אחר שיודע לקרוא את ההפטרה כהוגן, לעילוי נשמת הנפטר. (ה"ע קח)

מעשה ברבי עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה טוען על ראשו מטען גדול של עצים, ורץ כמרוצת הסוס. גזר עליו רבי עקיבה שיעמוד. שאל לאותו האיש, למה אתה עושה עבודה קשה כזאת? אם עבד אתה, ואדונך עושה לך כך, אני אפדה אותך מידו. ואם עני אתה, אני מעשיר אותך. אמר לו: בבקשה ממך, אל תעכבני, שמא ירגזו עלי אותם מלאכי חבלה הממונים עלי. אמר לו: מה זה ומה מעשיך? סיפר לו אותו האיש, כי מת הוא, ובכל יום ויום שולחים אותו הממונים עליו לחטוב עצים, ושורפים אותו בהם. אמר לו: בני, מה היתה מלאכתך בעולם הזה? אמר לו: גבאי המס הייתי, והייתי מראשי העם, ונושא פנים לעשירים, והורג עניים. אמר לו: כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה להפטר מהעונש הזה? אמר לו: שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות, שכך אמרו, אילו היה למסכן הזה בן שעומד בקהל ואומר 'ברכו את ה' המבורך', ועונים אחריו 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד', או יאמר קדיש ועונים אחריו 'יהא שמיה רבה מברך', מיד פוטרים אותו האיש מן הפורענות, ואותו איש לא הניח בן בעולם, ועזב את אשתו כשהיא מעוברת, ואינו יודע אם נולד זכר, ומי מלמדו, מאחר שאין לאותו האיש אהוב בעולם. באותה שעה קיבל עליו רבי עקיבה לילך ולחפש אם הוליד בן, כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור. שאל אותו רבי עקיבה לשמו, ואמר לו כי שמו עוקבא, ושם אשתו שושיבא, ושם עירו - לודקיא. מיד הצטער רבי עקיבה צער גדול והלך ושאל עליו, כיון שבא לאותו מקום שאל את אנשי המקום עליו, אמרו לו: ישחקו עצמותיו של אותו רשע. שאל על אשתו, אמרו לו: ימחה זכרה מן העולם. שאל על הבן, אמרו: הרי ערל הוא, אפילו מצות מילה לא קיים. מיד נטלו רבי עקיבה ומלו והושיבו לפניו, ולא היה מבין את התורה עד שישב עליו ארבעים יום בתענית, יצאה בת קול ואמרה לו: רבי עקיבה, לך ולמד לו. הלך ולמדו תורה, וקריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, והעמידו לפני הקהל ואמר קדיש ו'ברכו את ה' המבורך', וענו הקהל: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'. באותה שעה מיד התירו את אותו האיש מן הפורענויות, ובא לרבי עקיבה בחלום, ואמר לו: יהי רצון שתנוח דעתך בגן עדן, כשם שהנחת את דעתי מדינה של גיהנם. מיד פתח רבי עקיבה ואמר: יהי שמך ה' לעולם, ה' זכרך לדור ודור. ע"כ. (מסכת כלה רבתי פרק ב, והביאו באור זרוע ח"ב סימן נ ביתר הרחבה.)

גם בזוהר הקדוש (אחרי מט ע"ב) הובא מעשה זה, אך במעט שינוי, שלימדו רבי עקיבא לקרוא את ההפטרה, ואחר כך לימדו תורה, עד שגדל בתורה וקראוהו בתואר "רבי". ואז נגלה המת בחלום אצל רבי עקיבא, ואמר לו: רבי, הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני את ההפטרה, הפקיעו ממני דין גיהנם. ובשעה שהתפלל ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכל וכל. ובשעה שלמד תורה ונעשה חכם והוסמך על ידך, עיטרוני בכתרם של צדיקים והושיבוני עמם בגן עדן. ע"כ. (ה"ע קח)

שליח צבור

ראוי ונכון שהבן יעלה שליח צבור בתוך י"ב חודש לפטירת אביו או אמו, ובלבד שיהיה ראוי לזה, וכמו שכתב מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן נג סעיפים ד ה): "שליח צבור צריך שיהיה ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה, נביאים וכתובים. ואם אין מוצאים מי שיהיו בו את כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבצבור, בחכמה ובמעשים טובים. ע"כ. ואמנם כיום המנהג לעלות שליחי ציבור גם בעלי תשובה אמיתיים. (ב תד)

על השליח צבור להזהר היטב לבטא את כל האותיות שבתפלה כהוגן, אבל אם קורא אות ח' כמו כ' רפויה, או ע' ו-ה' כמו א', או ק' כמו כּ' דגושה, אין ראוי למנותו שליח צבור, כשיש אחר היודע לבטא כהוגן (מגילה כד ע"ב). וכמו כן, יזהר שלא יבלע תיבות או אותיות, וכמבואר בזוהר הקדוש על זהירות השליח צבור מלחתוך את המילים, ושלא לקרותם בהלעטה. וכן יזהר בניקוד האותיות: שוא נע, שוא נח, דגש קל, דגש חזק, כמבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן סא סעיפים כב, כג ובמשנ"ב שם). (ה"ע קי)

ויש לדעת כי לא רק על השליח ציבור מוטל להגות את התיבות כהוגן, אלא על כל אדם להזהר בזה, למען תהיה תפילתו צחה. ואף מי שלא התרגל בצעירותו, לא יתעצל ללמוד כשיגדל, כי פעמים מחמת ההיגוי השגוי, נמצא שהוא מחרף ומגדף ח"ו! [כמו שבמקום לומר 'אתאנו לחלות פניך', אומר 'אתאנו לכלות' ח"ו, וכיוצא בזה יש הרבה דוגמאות.] ומעשה בחסיד אחד שנפטר, ולאחר זמן הגיע אל חברו בחלום כשפניו מוריקות, כששאלו מדוע פניך מוריקות? סיפר לו שכאשר נפטר הניחו לו ספר תורה בחיקו, ושאלוהו האם קיימת כל מה שכתוב כאן? וענה כן. פתאום הביאו לו סידור תפלה ובקשוהו שיקרא קטע מהתפלה, 'ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו...', וקרא אותו מלא שיבושים, לח' קרא כ', ואת שוא נע הגה כשוא נח ועוד ועוד, ושאלוהו האם ככה נאה וככה יאה להתפלל בלעגי שפה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה? ואמרו לו לבחור עונש לעצמו, או שיכנס תקופה מסוימת לגיהנם או שיחזור בגלגול לעולם הזה, ואמר שהעדיף להיכנס לגיהנם, כי מי יודע מה יהיה עמו בגלגול הבא. אשרי אדם שלוקח את הדברים לתשומת לבו ולומד את הדקדוק וההיגוי הנכון של האותיות, ואין זה קשה כל כך, כי הרגל נעשה טבע, ואם יקפיד על זאת, יראה שבזמן מועט תתרגל לשונו, ויתפלל כהוגן כדת וכדין. כמבואר בחוברת "הימים הנוראים בהלכה ובאגדה".

וצריך השליח ציבור להזהר מאוד, שלא יפגום את פיו בשום דיבור של איסור, כמו שקר, רכילות, קללה, כדי שלא יקרב לשרת לפני ה' בכלי טמא ומאוס. (פלא יועץ. ב תיג)

כתב הרב פלא יועץ: "עיקר הכיבוד שיהיה מכבדו במותו, וכל אשר בכוחו לעשות נחת רוח להוריו, יעשה. לא כרבים מעמי הארץ שאינם זוכרים את אביהם ואמם אלא ביום השנה מעט, ואומרים קדיש ונותנים מעט צדקה ולומדים מעט. אוי לאבות שמצפים על בניהם שיפדום ויעלום מבאר שחת, שבזה שעושים כמעט לא מעלה ולא מוריד, והלואי שלא יהא מוריד מה שעושים רבים מעמי הארץ שאומרים הקדיש במרוצה, וכן ברכות ההפטרה עד שברכותיהם לבטלה, וכן כשעולים להתפלל בציבור, עד שחוששני במקום עונג לאביהם גורמים נגע חס ושלום".

מעלת לימוד התורה - עלית על כולנה

על אף שבארנו לעיל שיש עילוי נשמה לנפטר, בהדלקת נר נשמה, השכבה, קדיש, מפטיר, ועליית הבן לשליח ציבור וכיוצא בזה, מכל מקום יש לדעת, כי אין מעלה ועילוי נשמה גדול יותר מלימוד התורה, שזה הדבר שמעלה הכי הרבה את נשמתו של הנפטר. כי אמרו חז"ל שבגן עדן אין סוף מעלות, ועל ידי עסק התורה, יכולים האב והאם להגיע למעלות עצומות ונוראות. ועל כיוצא בזה אמרו חז"ל (ברכות סד ע"א): "ילכו מחיל אל חיל", דהיינו שאין לצדיקים מנוחה אפילו בעולם הבא, שבכל פעם מעלים אותה מדרגה לדרגה יותר.

מכאן ישכילו אותם אנשים, החושבים כי העיקר הוא להיות שליח ציבור, ולומר קדיש, ולא נותנים אל ליבם לבוא לשיעורי תורה שזה עיקר עילוי הנשמה. וזכורני באחד שאמו נפטרה, והיה בא לבית הכנסת להיות שליח ציבור במנחה, ולאחר מכן לא היה נשאר בשיעור תורה, אלא היה הולך לביתו, וחוזר כ-3 דקות לפני סוף השיעור, כדי לומר קדיש, ולהיות שליח ציבור בערבית. כמה דבר זה נעשה מחוסר שימת לב ומחשבה נכונה, עד שעושים מהעיקר טפל ומהטפל עיקר. וכך כותב הגאון הרידב"ז בצוואתו לבניו, וזו לשונו: "לאחר אריכות ימים ושנים, תזהרו ביום שתאמרו בו קדיש, ללמוד דף גמרא באותו יום. ואם תהיה חס ושלום איזו סיבה ותבטלו את השיעור הזה, תזהרו מאוד מאוד שלא לומר קדיש באותו יום כלל. כי לא תעשו נחת רוח לנשמתי באמרכם קדיש בלי לימוד גמרא, תזהרו בזה. עכ"ל. ישמע חכם ויוסף לקח, ואשרי המדבר על אוזן שומעת. (ה"ע קיז)

חידושי תורה

הא לך קטע קטן מהזוהר הקדוש במעלת המחדש חידושי תורה (הקדמת הזוהר ד ע"ב): "רבי שמעון בר יוחאי פתח ואמר, ואשים דברי בפיך, כמה יש לו לאדם להשתדל בעסק התורה יומם ולילה, כי הקב"ה מקשיב לקולם של אותם העוסקים בתורה, וכל מלה שמתחדשת בתורה על ידם, עושה רקיע אחד. ובאותה שעה שמתחדש דבר תורה מפיו של האדם, אותו דיבור עולה ומעיד לפני הקב"ה, והקב"ה לוקח את אותו דיבור ומנשק אותו, ומעטר אותו בשבעים עטרות וכו'". עיין שם עוד דברים ארוכים שאין לנו בהם מושג והבנה כלל ועיקר.

ועוד אומר הזוהר (שלח לך קע"ג סע"ב): "כמה כבוד על כבוד, ועטרה על עטרה, מעטרים את אביו של אותו אדם המחדש חידושי תורה, ובאותה שעה אומר הקב"ה לפמליא שלו, התאספו לשמוע חידושים בתורה של פלוני בן פלוני, ומנשקים את האב על ראשו בזכות בנו. אשרי חלקם של העוסקים בתורה, ובפרט ביום השבת יותר משאר הימים". ע"כ.

וכתב בשו"ת תורה לשמה (סימן צח), גם כשהאדם חידש את החידוש בימי השבוע, אם הוא מוציא את החידוש בפיו בפעם הראשונה בשבת, הרי שיש לחידוש זה יתרון מכח קדושת שבת, ונחשב לו כאילו חידשו בשבת ממש, כי העיקר הוא כאשר מוציאו מפיו.

ומכל מקום מי שאינו יודע לחדש חידושי תורה, ילמד איזה דבר חדש שלא ידע אותו, ויעלה לו כאילו חידש חידושי בתורה בשבת. (מחזיק ברכה רצ סק"ה. פלא יועץ חידוש)

מזכה הרבים

אשרי הבן שזוכה לייסד שיעור תורה לעילוי נשמת הוריו, ומביא חכם שידרוש לציבור, ובפרט ביום שבת קודש שאז מעלת הוריו עולה פי כמה וכמה, וכמו שכתב בספר שיבת ציון (ח"ב רלג, להרה"ג בן ציון מוצפי שליט"א): "לימוד תורה של שעה אחת בשבת, שווה כמאה שבעים מליון שעות של חול". ומקורו על פי ספר עץ חיים לרבי חיים ויטאל, והרש"ש בספרו נהר שלום על פי תיקוני הזוהר. ומה שכתב הבן איש חי (שנה ב בהקדמה לפרשת שמות) ששעה אחת בשבת שווה כאלף שעות בחול, אמר לו אביו זצ"ל שהוא לאו דוקא ובדרך הפלגה כתב כן, [כמו שאומרים 'חמץ אפילו באלף לא בטל', ובאמת שגם ביותר מאלף, אינו בטל.] ומכאן רואים, כמה לוקים אנו בחסר, בגודל ערכה וחשיבותה של השבת, עד שאין לנו הבנה ומושג כלל ועיקר בערך הזמן בה. וכל שכן כאשר הלימוד נעשה בחבורה, שכל אחד נוטל שכר כנגד כל מספר הנמצאים, כיון שהוא מחזק את כל אחד מהמשתתפים שם. נמצא אפוא ששיעור כזה, מעלתו רבה, עצומה ונשגבה לאין ערוך ולאין שיעור כלל וכלל. ואשרי הזוכה ומזכה לאחרים.

בן כזה שמשתדל להרבות תורה ולזכות את הרבים לעילוי נשמת הוריו, אין ספק שהוריו הנמצאים בעולם העליון, מתפללים עליו ומבקשים בשבילו מבורא עולם. וכמו שכתב רבי חיים פלאג'י, על ידי עסק התורה וקיום המצוות ומעשים טובים שעושה הבן לעילוי נשמת הוריו, זוכה שבעולם העליון יתפללו בעדו שיהיה לו אורך ימים ושנים, עושר וכבוד, ויושפע משפע העליון שפע ישועה ורחמים. אשריו בעולם הזה, וטוב לו בעולם הבא. (מב"ת שמ)

בנות הנפטר

אף על פי שהנשים פטורות מללמוד תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם", בניכם ולא בנותיכם. מכל מקום חייבות הן ללמוד את הדינים השייכים להן, שאם לא תלמדנה הלכות שבת, ברכות, כשרות, טהרה, כיבוד אב ואם, וכיוצא בהן, היאך תוכלנה לקיימן כראוי כדת וכדין?! אשר על כן, מאוד חשוב שתקבענה לעצמן אפילו זמן מועט מידי יום, כ-10 דקות, ללמוד את הדינים השייכים להן. וברוך ה' שישנן חוברות אלו הנכתבות בשפה קלה השווה לכל נפש, ובקלות יכולות לרכוש ידיעה מקיפה בכל הנושאים הנצרכים להן, ותבוא עליהן ברכה.

גם עליה לדעת, שנחת רוח מרובה תעשה לאביה ולאמה הנפטרים בלימודה ובמעשיה הטובים, והריהי מעלה אותם למעלות גדולות וגבוהות ביותר בגן עדן, ואף אם הם לא חינכו אותה על דרכי התורה, בכל זאת מועיל להם, וכמבואר לעיל.

ומעשה שהיה לפני כחמש שנים, אצל משפחה מסוימת באחת מערי הארץ, שנפטרה עליהם האמא - הסבתא, וקבלו עליהם בני המשפחה, שבמשך י"ב חודש בכל מוצאי שבת יתאספו כל המשפחה בבית של אחד הבנים או הבנות, ויביאו חכם שידבר דברי תורה לעילוי נשמתה של האמא ז"ל. והנה גם אני הוזמנתי באחת הפעמים לבית בנה הי"ו, ובדרך לביתו אמר לי, שחלק מבני המשפחה אינם שומרי תורה ומצוות כראוי, ולכן לאחר הדברי התורה שאומר, שאשתדל לדבר עימהם שיקבלו על עצמם 'קבלות', שזהו דבר שהם 'מחזיקים' ממנו מאוד - לקבל איזו מצוה לעשות, לעילוי נשמתה של האמא ז"ל. וכך היה, לאחר שגמרתי לדבר, אמרתי להם שעתה כל אחד ישתדל לקבל איזו קבלה, שבודאי תגרום נחת רוח רבה לאמא, ויעזור לה מאוד היכן שהיא נמצאת. וכך קבלו עליהם קבלות שונות - אחד הבנים קיבל שלא 'לפספס' תפילת מנחה, אחת הבנות קיבלה להדליק נרות שבת וכו'. והנה הבת הגדולה [בגיל 60], לא הסכימה בשום פנים ואופן לקבל קבלה, אפילו קטנה, והתעקשה על כך. מעשה זה היה כשבועיים לפני פורים, והיו בידי חוברות "ימי הפורים בהלכה ובאגדה". נתתי לה חוברת, ודיברתי על מעלת לימוד התורה, כמה נחת רוח יכולה היא בלימודה לגרום לאמהּ שבשמים, ולהעלותה במעלות גדולות, ובקשתי ממנה שתקבל על עצמה בכל יום לקרוא בסך הכל 2 הלכות, שאין זה לוקח אפילו דקה אחת. בחסדי ה' היא הסכימה לזה, וקיבלה על עצמה לקרוא 2 הלכות בכל יום, לעילוי נשמת אמה ז"ל.

במוצאי שבת הבאה הוזמנתי שוב לדבר דברי תורה במשפחה זו, והפעם התאספו כולם בביתה של גברת זו. בסיימי את השיעור, אמרה אותה גברת, שיש לה לומר משהו והיא רוצה שכולם יקשיבו היטב, וכך אמרה: קבלתי על עצמי בשבוע שעבר לקרוא 2 הלכות מתוך החוברת, וכך עשיתי בכל יום, קראתי יחד עם בעלי 2 הלכות, ומחשש שמא אשכח לקרוא למחרת, הייתי קוראת בכל יום עוד 2 הלכות, בשביל יום המחרת. והנה ביום רביעי שכחתי לקרוא, והלכתי בלילה לישון, פתאום אמא באה אלי בחלום, וקראה לי: "מטילדה, מטילדה! קומי, קומי, היום לא קראת לי 2 הלכות!!!" מיד התעוררתי, הערתי את בעלי ואמרתי לו, אמא שלי באה אלי בחלום, להזכיר לי שלא קראתי 2 הלכות, קום מהר ונקרא. גם בעלי התרגש מאוד, מיד קמנו וקראנו 2 הלכות, ועוד 2 הלכות בשביל יום המחרת, כאשר שנינו מרוגשים מאוד מהחלום שראיתי זה עתה.

פעמים שאדם עושה איזו מצוה, מתחזק בדבר מסוים, קורא 2 הלכות, פחות מדקה, ואינו יודע כמה מעשיו גדולים ועצומים אצל הקב"ה, כמה נחת רוח הוא עושה לנפטר, שעכשיו אין מי שיעזור לו, אלא רק התורה, המצוות והמעשים הטובים של יוצאי חלציו בעולם הזה.

צדקה

נכון מאוד לתת צדקה מידי יום ביומו לעילוי נשמת ההורים, שזה מועיל להם לכפרה. (פלא יועץ. ה"ע קט)

להקדיש ספרים

יש נוהגים להקדיש ספר תורה לעילוי נשמת הוריהם, ומצוה גדולה היא. אמנם ישנה מעלה טובה וגדולה יותר, כאשר אדם תורם להוצאת חיבור של חכם קדמון שעדיין לא ראה אור, או חיבור שהתחבר על ידי תלמיד חכם ירא שמים, שדבריו התקבלו בחסדי ה' בקרב העם, ויושבים והוגים בהם יומם ולילה, ובודאי אין נחת רוח ועילוי נשמה גדולים מזה, וכל הזכויות שיהיו בלימוד החיבורים הללו, הכל יהיה נזקף לזכותו של התורם, ולזכותו של הנפטר שתרמו לעילוי נשמתו.

כתב הגאון רבי חיים פלאג'י: הנודר לתרום ספר תורה, רשאי לשנות את נדרו להדפיס ספר בהלכה לזכות בו את הרבים, שמעלה גדולה היא יותר, אך יעשה התרה. וכן כתבו החקרי לב ועוד. ועיין בהקדמה לספר סמיכה לחיים פלאג'י, שמנה עשר מעלות טובות על אדם שקונה ספרים ומזכה בהם את הרבים שילמדו בהם, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, מחלקו יהיה חלקנו. (יביע אומר חלק ח יורה דעה סימן לו. וכיו"ב פסק בשו"ת משנת רבי אהרון קוטלר יו"ד סימן לב)

אזכרה

המנהג לערוך אזכרה לנפטר בליל השבעה, בליל השלושים, ובליל י"ב חודש. ויש נוהגים גם כן לערוך סעודה. ויש נוהגים לערוך אזכרה גם בליל י"א חודש. (ב תכד)

עצה טובה לכל ירא שמים השָׁם דרכיו, שכאשר עושה סעודה, ויודע שבאים אנשים שאינם נוטלים את ידיהם, ואינם מברכים ברכת המזון, שישתדל שלא להביא לחמניות רגילות או פיתות שברכתם 'המוציא', אלא יביא לחמניות מתוקות שברכתם 'מזונות', כדי להציל את אותם אנשים מעוון. ויעורר את המשתתפים לברך 'מזונות', וברכה אחרונה 'מעין שלוש', או שאחד יברך בקול רם ויוציאם ידי חובה.

יש טועים לחשוב שעיקר האזכרה היא הסעודה, ובודאי שזו טעות גמורה לחלוטין, ויש ליידע אותם שעיקר העילוי נשמה הוא בלימוד התורה לעילוי נשמתו של הנפטר. ועל כן, נכון מאוד שיביאו חכם שימסור שיעור בהלכה ובאגדה, וזה עדיף ממה שנהגו לקרוא תרי"ג מצוות, ורבים מן הציבור לא מבינים את מה שקוראים, והרי אין אדם מקיים מצות תלמוד תורה כשלומד ללא הבנה כלל. (מגן אברהם סימן נ סק"ב)

כתב רבנו האר"י ז"ל: יש לערוך את האזכרה להורים מידי שנה בשנה, ואפילו אחר מאה שנה. כי בכל שנה ושנה, דנים שוב את הנפטר, בבניו ובנותיו שהשאיר אחריו. אם הם הולכים בדרך ה', מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר, ואם חס ושלום להיפך, להיפך. וכמו כן, אם זכה בחייו למשל, לבנות בית מדרש, או זיכה את הרבים בחלוקת ספרים וכיוצא, הרי שכל התורה שלומדים מכוחו, הכל נזקף לזכותו ומעלים אותו מעלה מעלה, מחיל אל חיל. אבל אם חס ושלום בנה בתי קרקסאות, משנה לשנה מורידים אותו לשאול תחתית, עד שירחמו עליו מן השמים, ובניו או אחרים יהפכו את אותו מקום, למקום של קדושה ויראת שמים. (ב תמ)

וזו לשון רבנו יוסף חיים זיע"א (רב פעלים ח"ד סוד ישרים סימן יז): יום האזכרה, אין לו גבול בשנים ואפילו אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת אביו או אמו, צריך לעשות כל ימי חייו אזכרה למנוחתם כנהוג, בענין קדיש, ונר, וצדקה, ולימוד כפי יכולתו. מפני כי נפש האדם, אף על פי שנפטרה מהעולם הזה וניצולה מכל עונש, ונכנסה לגן עדן, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת, אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים. ויש נשמה שאפילו עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה, ועולה במשך השנים עליה אחר עליה, עד שתגיע לתכלית המעלה הראויה לה. וכבר מצינו שהעיד רבי חיים ויטאל ז"ל על רבנו האר"י ז"ל, שהיה עושה אזכרה לאביו יותר משלושים שנה משנפטר אביו, כי אביו נפטר בהיותו קטן. וידוע כי אביו היה צדיק וחסיד גדול, ונגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב, ועם כל זה כל ימיו של רבנו האר"י ערך את האזכרה בשביל אביו, והיינו בשביל העילוי שיתעלה מדרגה לדרגה. נמצא שאין גבול לזה, אלא כל ימיו של הבן צריך לעשות יום הזיכרון למנוחת אביו. וגם דע כי מלבד העילוי שיהיה לנפש האדם אחר שנכנס לגן עדן בהדרגות מדרגה אחר מדרגה, הנה עוד יהיה לנפשו דין ומשפט בכל פעם שתעלה מדרגה לדרגה, ואם כן תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפילו אחר מאה שנים ויותר. עכ"ד.

תענית

טוב להתענות ביום פטירת אביו או אמו, כמבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן תקסח סעיף ח). ואחד מהטעמים בזה, מאחר ובכל שנה ביום הפטירה, דנים את הנפטר, ועל ידי התענית יקל לנשמתו יותר, ויסייע בעדה לעלות מדרגה לדרגה.

אם הבן יתענה, ומחמת התענית ימעט מלימודו בתורה, עדיף שלא יתענה, אלא יאכל ויעסוק בתורה בתענית דיבור, שמעלתה גדולה פי כמה יותר, מתענית אכילה. וזכות התורה תעלה במעלות גבוהות מאוד מאוד את הוריו הנפטרים, ובפרט אם זוכה לארגן שיעור תורה ברבים לעילוי נשמתם, שאין ערוך לזה. (ב תכד)

כתב הגאון רבי עקיבא איגר בצוואתו: "בני ובנותי לא יתענו ביום השנה, אבל ילמדו כל הלילה וכל היום בלי הפסק. ואין מן הצורך שרק הם בעצמם ילמדו, אלא יכולים להעמיד אחרים תחתיהם, שילמדו ולתת להם שכרם. רק שיהיה בענין שלא יהא הפסק מתחילת הלילה, עד תחילת הלילה הבאה".

הנהגות יום השנה

מנהג בני אשכנז ביום השנה, שלא לשמוע כלי נגינה, ולא להשתתף בשמחת נישואין או בסעודת שבע ברכות, [אבל מילה ופדיון הבן בלי כלי נגינה, מקילים]. והמחמיר מבני ספרד כמנהג זה, תבוא עליו ברכה. ובמקום צורך, אף לבני אשכנז, כגון שהחתן או הכלה מצטערים שאותו אדם לא יבוא, רשאים להקל. (ב תלד)

ביום השנה נוהגים לעלות לקבר, ולומר שם פרקי תהלים, משניות וכיוצא. ומכל מקום אם העלייה לקבר גורמת לבן ביטול תורה, רשאי שלא לעלות. והעיקר שיזהר שלא יבואו לידי מחלוקת, וגדול השלום. (ב תנא, תנו)

מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, לא נהג לעלות מידי שנה לקבר אמו ע"ה, מחמת שיושב ועוסק בתורה לעילוי נשמתה. וגם כשאביו נפטר, לא חשב מרן לעלות לקברו בי"ב חודש, אך מאחר שהפצירו בו בני המשפחה מאוד מאוד, עלה עמם לקבר אביו, אך בחזרתו נפל שם בבית העלמין. אמר מרן, זהו עונש על שבטלתי מהתורה לעלות לקבר.

תיקון למי שפגם בכבוד אביו ואמו

בן שהתבונן לאחר פטירת הוריו, ונוכח לראות שלא נהג עימהם כיאות בכמה וכמה מקרים, וניחם על מעשיו ורוצה לשוב בתשובה, כיצד ינהג? ראשית, יתוודה על עוונו, ויתחרט על כך, ומכאן ולהבא ישמור על כל הלכות כיבוד אב ואם שצריכים לעשות לאחר פטירתם. ויקבל על עצמו להרבות בלימוד התורה יותר מכפי הרגלו, ובפרט ישנן את הלכות כיבוד אב ואם, ויזכה גם את האחרים בלימוד הלכות אלו, ושב ורפא לו.

חכמי המקובלים כתבו שאדם שחטא בכיבוד אב ואם, יתענה תעניות רבות מאוד על עוונו החמור. אמנם כתב השל"ה בשם רבנו האר"י: "כל מה שתמצא בדברי הראשונים סיגופים ותעניות לכפרת עוונות, אין זה אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שעמלו בתורה, זאת היא תקנתו להיות עוסק בתורה בהתמדה, ואין צריך להתענות, פן יחלש ויתבטל מלימודו". וכן כתב בשו"ת זרע אמת, שאפילו אם חטא בחטאים חמורים מאוד שחייבים עליהם כרת או מיתות בית דין, כיון שחזר בתשובה ועוסק בתורה תמיד, בזכות התורה ינצל מן היסורים. ע"כ. וכן אמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה כה א): "אמר רב הונא, אם נכשל אדם בעבירות חמורות והתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? ירבה בלימוד התורה יותר מהרגלו. ואם אינו יודע ללמוד, יעסוק בצדקה ויחיה". וכתב רבנו יונה, והצדקה תגן עליו גם מהיסורים, ומכל מקום מעלת לימוד התורה היא למעלה מן הכל, שתלמוד תורה כנגד כולם.

וכתב הגרש"ז אוירבך: "השבים בתשובה, חייבים להאמין באמונה שלימה שהקב"ה מוחל וסולח לכל השבים אליו באמת. וגם צריכים להודות לה' על שזיכה אותם לעמוד על האמת, ונתן להם הקב"ה לב טהור ומבין לשוב אליו באמת ובתמים". ואדרבה יעבדו את ה' בשמחה, וישכחו מהעבר, כי זהו רצון ה' האמיתי, שלא יעבדוהו בעצבות, וכמו שכתב רבנו חיים ויטאל (שערי קדושה עמוד כד): דע כי העצבות גורמת מניעת עבודת ה' וקיום המצוות, וביטול עסק התורה, וכוונת התפלה, ומבטל מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע אפילו לצדיק. וכשעובד את ה' בעיצבון, דומה לעבד העובד את רבו בפנים עצבות וזועפות, ועל ידי כך הקב"ה ושכינתו מסתלקים מעליו, אבל להיפך, בהיותו עובד את ה' בשמחה, מוסיפה לו השמחה חשק רב ואהבה להידבק בו יתברך. ע"כ. (חזו"ע ימים נוראים ריח)