"אז אין לי חתן, אז מה? תודה על כל מה שאין לי - כי בצד הזה נכללות גם מחלות, למשל"

לאחרונה התבשרתי לצערי על חברה טובה ואהובה שאובחנה עם המחלה הנוראית, זה אחרי שורת 'בשורות' זהות כאלה שקרו בתקופות שונות במהלך השנה האחרונה. 

ואז זה היכה בי. 

תחושת ההכרה ביש - שלא שלא הייתה קיימת לפני כן, פשוט בתוך החוסר הגדול וההמתנה לזיווג - פשוט התעמעמה לה. מצאתי את עצמי עומדת בחוץ, מתבוננת על שמיכת העננים שנפרשה לכבודי בשמיים הקצת פחות מעוננים היום - ופשוט אומרת תודה. 

תודה, תודה בורא עולם. תודה שהחלטת שזה יהיה ה'סיפור' שלי כאן בעולם, תודה שאני עדיין בחיפוש, ואיזה כיף שעוד לא מצאתי. שיש לי עוד זמן להתעכב על תפילות, להתדייק עם הרצונות, ללחוש באוזנך מה מפריע לי ועם מה אין שום סיכוי שאסתדר, מי אני ומה שמי...

תודה אבאל'ה, שאתה מכיר אותי הרבה הרבה יותר טוב ממה שאני מכירה או אכיר אי פעם את עצמי, ואתה יודע שבנקודה הזו ממש - זה פשוט הכי שמח, הכי טוב, הכי מושלם, הכי מדויק, הכי נכון והכי פחות מצער שאהיה לבד. כי מה זו בדידות בכל אופן, כשהיא איתך? כשהיא משתפת אותך במה שקורה לה, במה שהיא עוברת, במה שחסר לה, במי שהיא עוד לא?

אבל מה קורה כשאת מתחילה לעשות תהליך של קבלה? קודם כל את הופכת קב - לה'

כי בתוך כל מצב 'ביש' יש בחירה אם להסתכל ברע או ב'יש'. נכון שאת רוצה שירה יש אחר. את רוצה יש שישר מוביל לחתונה, שישר מוביל לישועה. 

אבל איזה מין יש זה עשוי היה להיות, אם לא היית עוברת את כל מה שעברת עד עכשיו? יש לך בחירה, והיא באה לידי ביטוי באופן שבו את מחליטה לקבל את החבילה שלך, או לא לקבל. אם את לא מקבלת - אז כולם יהיו אשמים במצב שלך, והאוזן שלך תתעייף רק מלשמוע את ההצעה הבאה. 

אבל מה קורה כשאת מתחילה לעשות תהליך של קבלה? קודם כל את הופכת קב - לה'. 

מה זה קב? שני פירושים: גם מידת נפח קדומה, וגם מקל המסייע בהליכה. 

את שומעת כבר את מה שאני שומעת כאן? אם לא, אז בואי ניכנס עוד קצת יחד לעובי הקורה: כשאת מתחילה תהליך קבלה אמיתית של כל מה שחסר בחייך, את אומרת על הכל תודה. גם אם את לא ממש שם, גם אם אמירת התודה נעשית תוך טפטוף טיפות דם מהשפתיים שלך אחרי שנשכת אותן כל כך חזק, וגם אם באותם רגעים את מרגישה תרעומת בלב על זה שאת עוד לא נשואה ושאין לך ילדים. 

פתאום, לאט לאט, ההליכה נעשית קצת יותר קלה. מישהו או משהו עוזר לך לשאת את הנטל שלך - את כבר לא לבד בסיפור שלך. את מעולם לא היית, אבל עכשיו הקב הופך לזה שנוטל את מלוא המשקל, ולך נותר רק להמשיך לצעוד. 

מה זה הפירוש השלישי? נעבעך, את זה את לא ממש רוצה לדעת 

הפירוש השני הוא מידת נפח קדומה, וכאן אני שומעת משפט שלא מפסיק לצלצל באוזניי את המילים הבאות: "נפיחות, גאווה, תחושת 'כוחי ועוצם ידי'? זה לא שייך לכאן. זו מידה קדומה, זה לא שייך למי שמבקש להתכתב עם חדשנות. 

והלא אנחנו לא שואפות להיות כמו מים עומדים שמתעפשים עם הזמן. אין לנו עניין לחזור למידות הקדומות, אלא לנסות לראות איך מתקנים את המידות הקדומות ואיך בונים כלים אחרים - קצת יותר משוכללים, כדי להכיל אותן. וכי את באמת רוצה לשמור בתוכך כעסים או טינה? מה זה יעשה ללב שלך בסופו של דבר, אם תשמרי בו כל כך הרבה רגשות שליליים?

מה זה יעשה לאמונה שלך, אם תתעקשי להיות 'צודקת' ולא תחפשי להיות חכמה?

מה זה יעשה לך כאדם, כאם שתזכי להיות יום אחד? האם לערכים כאלה את רוצה ושואפת לחנך את ילדייך - לערכים של התבוססות ברע, ב'לקחו לי', 'פגעו בי'? אם לא, אז כאן זו ההזדמנות להרים ראש, לאסוף את השברים מהרצפה, לקחת את המקל ביד, ולהמשיך לצעוד בחיוך. לא רוצה בחיוך? לא צריך. אבל מי שלא מחייך, חזקה עליו שלא יפסיק לשאול 'איך'. 

הוא לא יבין כלום בדרך שלו, לא משנה עד כמה ינסו להסביר. 

הוא יתהלך בעולם הזה כסומא - ויפספס מראות אדירים שמחכים רק לו שיראה אותם. 

מה זה הפירוש השלישי? נעבעך, את זה את לא ממש רוצה לדעת: קב זו גם רגל תותבת, רגל שהושתלה במקום הרגל הטבעית ה' ישמור. את רוצה איבר תותב שיהפוך לחלק אינטגרלי מהאישיות שלך? את רוצה שמשהו לא טבעי יוליך אותך, וינווט את הדרך שלך? אם התשובה היא 'לא' אז תתחילי לחזור לעצמך, ומהר. 

חסר לך חתן? תגידי תודה רבה. כי לכל האין הזה שיש בחיים שלך, מצטרפות גם מחלות שונות שאין לך וב"ה שכך. 

 שדברים אלו יהיו לרפואת חברתי היקרה ואהובת נפשי אפרת חיה בת טובה - עוד החודש, אמן. 

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של שירה כהן לחיזוק רווקות בשידוכים, לחצו כאן