החמימות הביתית נותנת לצעירים את הכוח לצוף על פני הקרקע

יצירת השמחה בליבם של הצעירים יכולה לבוא גם מכיוונים צדדיים, ולאו דוקא מתוך הלימוד עצמו. כאשר הלב שמח והלומד מרגיש סיפוק ותענוג רוחני, מכל סיבה שהיא, הוא ייגש גם אל הגמרא באווירה כזו, ויחוש את נופת־הצופים שלה.

ה'מומחים' לענין ה'נושרים' טוענים שאחת הסיבות שהביאה לנפילתם, ולהתדרדרותם מטה־מטה, היתה העובדה שלא ראו מימיהם בית חם, ולא חוו מעולם 'שלחן שבת' על כל תענוגיו, זמירותיו ותשְׁבְּחותיו שובי־הלב. להלן, בפרק 'הבית והחינוך', נרחיב בנושא זה, אבל כדאי כבר עכשיו - כשאנחנו מדברים על שמחה, ושמחת־הלימוד - להרהר בענין.

'אם היה להם בית חמים כזה, אזי גם בעת משבר קשה, הם היו נאחזים בחמימות הבייתית, והיה להם כוח לעלות בחזרה על פני הקרקע', טוענים המומחים, ומוסיפים שהמושג 'שלחן שבת' הוא אחת הפעימות החשובות ביותר בילדותו של כל ילד יהודי.

כששלחן זה שובת, ואינו נראה כפי שהוא צריך להיראות, נוצרת קרירות בליבו של הילד, שאינה מאפשרת לו - בבוא המשבר - להתעלות מעל עצמו.

אם ההורים היו יודעים כמה חשיבות לעיצוב דמותו של הילד, יש לזמירות השבת, כשהן מוּשָׁרות מתוך אווירה נעימה ורגועה, הם לא היו ממהרים לעזוב את שלחן השבת שלהם, גם אם בצד ממתינות להם משימות תורניות רַבּוֹת־ערך.

מדוע זכה רבי מרדכי מן זצ"ל להעמיד דור שכזה?

בהלווייתו של ראש ישיבת כפר חסידים, הגאון רבי דוד יצחק מן זצ"ל, שמענו פרט חשוב, המלמד על אחד מסודות־ההצלחה בגידול ילדים. הדברים הושמעו בהספדו של הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין שליט"א, ראש ישיבת חברון.

האפיזודה שסופרה ע"י הגרמ"מ היתה קצרה מאוד, אבל יש בה לקח עצום, והיא נסובה אודות הצלחתו בגידול־הילדים של הגאון רבי מרדכי מן זצ"ל, אביו של רבי דוד־יצחק.

כידוע, זכה הגר"מ מן להעמיד דור של מרביצי תורה ויראה, וילדיו נעשו לחתניהם של גדולי הדור הידועים, וצמחו בעצמם לראשי ישיבות מן המפורסמים ביותר.

שמעתי, סיפר ראש ישיבת חברון, שחותנו של הגאון רבי מרדכי מן, הלא הוא הגאון הנודע רבי הלל ויטקינד, התארח פעם בשבת אצל חתנו, והתפעל מאוד מכך שרבי מרדכי מן מאריך בזמירות השבת שלו, ומנעים את האווירה על כל בני הבית.

כמו כן הבחין רבי הלל שחתנו שָׁר ומזמר בדבקות רבה את המלים 'ויזכו לראות בנים ובני־בנים עוסקים בתורה ובמצוות', וחוזר על כך כמה וכמה פעמים, ברגש רב.

'לא יתכן, אמר הגאון ר' הלל, שלאדם כזה לא יצמחו בנים ובני־בנים גדולים בתורה'.

והפירוש הוא, שֶׁמִּצּוּרַת השירה שהיתה בדבקות כה רבה, למד השווער ששאיפתו הטהורה של חתנו היא, באמת ובתמים, לגדל בנים שיצמחו לגדולי תורה.

ומי שזו היא כל שאיפתו, יזכה לכך, בסיעתא דשמיא.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.