הגאון האדיר היה נותן ידיו לילדים הקטנים ורוקד יחד עמהם

כל אבא וכל מחנך בישראל צריכים לידע שאם רוצים הם שהילד ימצא בבית המדרש את מקום אושרו ותכליתו, ויגיע למצב של 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' (דברים, פרק י"ז פסוק י"ט), יש לנטוע בו את השמחה בלימוד התורה, ולהוכיח לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאין אושר גדול מזה.

וכפי שאמרנו, אחד העיקרים החשובים בהרבצת התורה של ימינו הוא להנחיל לתלמידים את ערֵבות התורה ומתיקותה, שירגישו את השמחה האמיתית וההנאה האינסופית שהתורה מנחילה ללומדיה, ושיֵדעו שבכוחה של התורה להעניק להם לא רק את העולם הבא, אלא גם את העולם הזה.

וכדי שהתלמיד יקנה את שמחת התורה וירצה אף הוא להתעטר בחשק רב ללימוד, צריך הרב והמחנך להציג בפניו דוגמא אישית לערבות התורה, וללמד את תלמידיו פרק בסוגיית כיצד שמחין בתורה.

הנוכחים צָפו בגאון האדיר

אחת הדרכים להגיע לכך היא שבאותה שעה שבה מלמד הרב את התורה, בין אם זה סוגיות סבוכות בש"ס לבחורים מבוגרים, ובין אם זה אל"ף־בי"ת לתשב"ר, שיעשה זאת בניגון שמח, שישורר הרב ויעלוז בפני התלמידים בדברי התורה עצמם.

וכך שמענו לספר על מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל, שעם כל גדלותו הנוראה בתורה, ועם כל עוצם צדקותו וחסידותו היתירה, היה לו ריקוד מיוחד ביום שמחת תורה, בישיבת 'עץ חיים', אליו היתה ניתנת רשות כניסה רק לילדים הקטנים שהחלו זה עתה ללמוד את האותיות הקדושות.

והיה ריקוד זה מפעים את כל הנוכחים, ובהם גדולי תורה ויראה, שצפו באותו גאון אדיר, שהיה נותן ידיו לילדים הקטנים, ומשתלב יחד עמהם בריקוד מיוחד.

אלו שזכו לראות את דמותו התמירה של ר' איסר־זלמן, שהיה כידוע גם גבה־קומה, המכרכר ומרקד שעה ארוכה יחד עם הזאטוטים הקטנים הללו, לא ישכחו את המעמד ההוא לעולם.

ומה היה השיר ששרו הרב ותלמידיו בריקוד זה? - 'קמץ אל"ף אָ', קמץ בי"ת בָּ', וכן הלאה. הגרא"ז היה אומר את ה'קמץ' בקול רם ובניגון שובה־לב, והילדים חזרו אחריו בשמחה ובמרץ, ואפשר היה לחוש כיצד הצליח ר' איסר זלמן להנחיל להם בכך את שמחת התורה ומתיקותה.

להראות את הנועם שבתורה

הרבצתה של מתיקות התורה יכולה להיעשות לא רק על ידי אותו גאון. כל בן־ישיבה צריך לדעת שכאשר הוא לומד במתיקות ובערבות, וממחיש לכל חבריו את הַרְגָשוֹת־הנועם שלו בתורה, קיים סיכוי רב שגם בהם תדבק המתיקות וגם הם יזכו ללמוד תורה מתוך שמחה והנאה רבה.

בתלמוד בבלי בתחילת מסכת ברכות (דף ג' עמוד ב') מסופר ש'כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר'.

אבל הירושלמי (ברכות, פרק א' הלכה א') מביא את הענין בנוסח שונה. 'מה היה דוד עושה? - היה נוטל נבל וכינור, ונותנו מראשותיו ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם כדי שישמעו חבירי תורה. ומה היו חבירי תורה אומרים, ומה אם דוד המלך עוסק בתורה, אנו עאכ"ו'.

לפי הירושלמי, לא היה הכנור מתנגן מאליו, אלא דוד עצמו היה נוטל את כלי השיר, ועומד בחצי הלילה ומנגן בהם, כדי שישמעו חבריו את ניגוניו אלה ויעסקו אף הם בתורה בשמחה. הניגון הותאם מן הסתם לסוגיות שלמד דוד המלך.

לכן מזכירים זכותו של דוד

כל כך גדולה היא זכות זו, עד שכאשר עם ישראל מבקש מהקב"ה שיפתח את אוצרותיו וייתן לנו גשמי ברכה, מזכירים גם את זכותו זו של דוד שניגן בכלי השיר בעת לימודו.

איזכור זה מופיע בפייט שאומרים בהושענא רבה והפותח במילים 'למען תמים בדורותיו'. בפייט זה מוזכרים צדיקי הדורות ומעשיהם, ואנחנו מבקשים מהקב"ה שיפתח בזכותם את אוצרות השמים.

באחד הקטעים נאמר 'למען חֵיך מכרכר בשיר, המלמד תורה בכל כלי שיר', וכו', והוא דוד המלך, ואחד הפירושים על 'המלמד תורה בכל כלי שיר' הוא על פי הירושלמי הנ"ל, שלימד את התורה מתוך ניגון. וכל עם ישראל מתחנן לבוראו שבזכות זה יתן לנו גשם.

ולפי זה אפשר להבין מדוע אנחנו מתפללים בברכות התורה מדי בוקר 'והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו', וכו', שהרי לכאורה הערבות היא רק תנאי בלימוד התורה, ומדוע אין אנו מתפללים על עצם הלימוד, כמו ב'אהבת עולם'?

ולפי הנ"ל מובן, שערבות התורה היא אחד היסודות החשובים ביותר בלימוד.

וכבר מילתנו אמורה, שמלמד המעונין שתלמידיו יבואו ללמוד בשמחה, ישתדל להציג בפניהם חידות בדברי תורה, דהיינו לפתוח את הנושא הנלמד בחידה מרתקת.

לבד מהפן המקצועי־הדִידַקְטי הנעוץ בשיטה זו, המסייעת לתלמיד להתרכז בנושא ולהתמקד בו, היא גם מושכת את הילדים וגורמת להם ללמוד בשמחה ומגרה אותם להתעמק בכל פרטי הנושא המדובר.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.