אולי כדאי שהגברים יזרקו את הסוכריות...

בקטע זה נוכל ללמוד עד כמה הכל תלוי באיכפתיות של האמא לחינוך ילדיה. המדובר בשאלה שהגיעה מבית כנסת שבו עזרת־הנשים אינה בנויה ממש כפי גדרי ההלכה ויש בה פרצות.

הדבר כמובן אינו מוצא חן בעיני רבים מהמתפללים, והם אלה ששיגרו את המכתב, בו שאלו כדלהלן: יש לנו הרגשה שבענין המחיצה עצמה לא נוכל לפעול, אבל בתחום אחד, הקשור אף הוא למחיצה, יש באמתחתנו פתרון.

הכותבים מספרים שהמחיצה הלא־כשרה נפרצת יותר ויותר דוקא בעת שמחות בבית הכנסת, כאשר מקיימים את מנהג זריקת הסוכריות על החתן. או־אז נפתחת כל המחיצה, והמצב הוא בבחינת פריצת כל הגדרים.

עלה בדעתנו רעיון שבִּמְקום שהנשים תזרוקנה את הסוכריות, ואז יצטרכו לפתוח את המחיצה, אולי כדאי שהגברים יעשו זאת, ובכך נוכל לפתור אחת ולתמיד את עניינה של המחיצה.

והשבנו להם, שמחשבתם אינה נכונה כלל ועיקר. בענין המחיצה, אסור להם להתייאש מתיקון הפרצה, ובכך נוכל גם אנחנו לסייע להם ולתכנן כיצד יתנהלו העניינים על פי ההלכה. אבל בענין ההצעה שגברים יזרקו את הסוכריות, התשובה לכך היא שלילית, וזאת לאחר שנדע ונשכיל את סיבת הזריקה.

קבלתי מרבותיי שהשלכת הסוכריות על החתן באה לבטא את משאלת־הלב של הנשים הזורקות, האמהות, האחיות וקרובותיה של הכלה, שהחתן יילך בדרך ה' ויקיים את כל המצוות באהבה ובשמחה.

על ידי הסוכריות מעזרת הנשים הן נעשות כאומרות לו 'אם תשמור את מצוות ה', ותתעלה בלימוד התורה, אזי תהיה דרכך סוגה בשושנים, ונהא לך עזר־כנגדו, ונסייע לך להגיע למתיקות בלימוד התורה, וגם אנחנו נזרוק עליך תמיד סוכריות, וניטיב לך במשך כל החיים'.

תפקיד זה נמסר, כמובן, רק לנשים, והדברים הללו אי אפשר שייאמרו בעזרת הגברים...

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.