הילדים התלקקו סביב צנצנת הריבה...

כל העבר, ההווה והעתיד שלנו, ושל כל העולם כולו, תלוי בקיום התורה. ההכרה בכוח התורה, ובשמירה שהיא מעניקה לכל צעד בחיינו, היה תמיד יסוד־היסודות של כל יהודי, ובמשך כל הדורות השתדלו ההורים להחדיר בילדיהם את המסר הזה באופן היותר־ברור, ואף להמחישו במידת האפשר.

בישיבה ידועה בירושלים מכהן ר"מ חשוב, שמתיקותו בתורה היא מן הנודעות, והיא זו המושכת אליו את תלמידיו המרובים, הלומדים ממנו לחוש את טעמו הערב של דף הגמרא.

כבר בצעירותו נודע הר"מ ההוא במתיקות תורתו. אפילו המלמדים שלו בחיידר ציינו שצורת הלימוד שלו נעשית בחשק גדול, הרבה יותר מילדים אחרים בני גילו.

גם בימי נעוריו ובחרותו, ובהכנסו ללמוד בישיבה, לא עזב את הגמרא ולוּ לזמן קצר. אף בבין הזמנים ראוהו שוקד על תורתו בשמחה ובהנאה, ודומה היה ממש לאדם המחבב דבש, ומורח אותו כציפוי על עוגה מתוקה ועריבה, וטועם משניהם יחד, מהעוגה והציפוי שעליה.

מפעל לייצור רִיבּוֹת

מי שהביט בו בעת לימודו, חש שליצר הרע אין כביכול שליטה עליו. שמחתו השופעת בעת הלימוד, היתה כל כך אמיתית וברת־קיימא, עד שנדמה היה שגם אם יעבור עליו מה, וינסו להטרידו ולהעסיקו ב'עניינים חשובים' אחרים, הוא - את התורה לא יטוש, בכל מקרה.

כיון שה'כי הם חיינו' הורגש בכל רמ"ח ושס"ה שלו, הרי שגם בעת שהתמנה לר"מ, הצליח להנחיל את שמחת הלימוד לתלמידיו הבאים אחריו, שקנו ממנו את דרך החיים הזו, וגם הם נעשו שקועים בלימוד בצורה מיוחדת במינה.

פעם, בעת רצון, סיפר מעצמו לתלמידיו כיצד הגיע למדרגה עליונה שכזו. להוריי שהתגוררו בפולין, בפלך קטן הסמוך לוורשה הבירה, כך סיפר הר"מ, היה מפעל לייצור רִיבּוֹת. בזמנים ההם היתה ה'רִיבָּה' נעשית בצורה הכי־טבעית, והחומר העיקרי שלה היה מורכב מפירות שצמחו ביערות הסביבה.

כאשר הגיעה עונת הייצור, יצאו בני המשפחה אל היערות וקטפו שם פירות למכביר, ולאחר שהביאום הביתה בסלים גדולים, מִיְנוּ את הפירות לפי מידת עסיסיותם, ומהפירות העסיסיים ביותר נעשתה הריבה.

שילוב נדיר של קור וחום

כיון שהכל היה תלוי בפירות היער, ולא בחומרים הסינטטיים המרכיבים את הריבות של היום, הרי שעסיסיותה וטעמה של הריבה היו תלויים במידה רבה באיכותם של הפירות הנקטפים.

בשנים שבהן היתה סיעתא דשמיא ומזג האוויר 'גידל' פירות טובים, גם הריבה היתה טובה, וכן להיפך.

ויהי בשנה אחת, המשיך הר"מ לספר לתלמידיו, גדלו ביערות פירות עסיסיים במיוחד. היה זה עקב שילוב נדיר של חום וקור ששימשו בערבוביה, והביאו את האילנות למצב של הבשלה מירבית.

הריבה שיצאה בשנה ההיא, לא היתה כמוה בטעם ובריח. גם הוריי, שעסקו בתחום זה במשך עשרות שנים, העידו שהם אינם זוכרים מימיהם תוצרת מעולה שכזו.

עד כדי כך שבערב אחד, כאשר הגיע אבא הביתה לאחר תפילת ערבית, הוא מצא את כל הילדים מתלקקים סביב אחת הצנצנות של הריבה... ומדברים בשבח טעמה הערב.

דף הגמרא שווה הרבה יותר

אבא שלנו היה אדם חכם, סיפר הר"מ לתלמידיו. הוא הבין שלמרות שהמחזה הזה מצביע על 'גשמיות', אי אפשר ולא כדאי לגעור בילדים על עצם הליקוק של הריבה. הוא הלך על דרך אחרת.

אבא ביקש מאתנו להפסיק לרגע להתלקק, ואמר: 'אתם יודעים מאין אני בא עכשיו'? וכל הילדים השיבו, כבמקהלה: 'משיעור בבית המדרש'. ואבא המשיך: 'ולאן אני הולך מחר ב־3 לפנות בוקר'?

'מי לא יודע, גם אז אתה הולך לשיעור', השבנו בארשת ילדותית של נצחון, ולהוכיח לאבא שלא הצליח לתפוס אותנו בחוסר־ידיעה...

'נכון מאוד ילדיי האהובים', אמר אבא, 'ועכשיו תשמעו מה שאני רוצה לומר: דעו לכם, כל הריבות שבעולם, כל הסוכריות והעוגות שיש בכל העולם כולו, מקצהו האחד ועד קצהו השני, אינן שוות לדף גמרא אחד; ולא רק זה, אלא כל המאכלים הטעימים שיש בעולם אינם שווים גם לשורה אחת ברש"י או תוספות.

'לפני שאתם ממשיכים ללקק את הריבה, תחרטו את דבריי אלה על לבבכם ועל נפשכם', סיים אבא את דבריו.

אבי ז"ל, סיים הר"מ את דבריו בפני התלמידים, אמר את שאמר ברצינות שכזו, עד שכל מילה שיצאה מפיו עשתה בי רושם עז, ובו־ברגע החלטתי לעזוב את תענוגי תבל ומלואה, לתפוס את דף הגמרא, ולא לעוזבו לָעַד.

ועד כדי כך עשו בי הדברים רושם, שבאותו לילה כבר לא עצמתי עין, אלא המתנתי ל...שעה 3, שבה היה אבא קם מדי בוקר, וכשפתח את הדלת ויצא לבית המדרש, חמקתי אני אחריו ובצעדיי הזריזים אף הקדמתי אותו, והייתי בין ה'עשרה ראשונים' שבאו ללמוד.

בבואו לבית המדרש, רָאַנִי אבא רכון על הגמרא, ובירכני בחום שאזכה ליהנות כל חיי מדף הגמרא.

והברכה הזו פועלת עליי עד עצם היום הזה.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.