האבא הגיש את מכתב הפיטורין והחל לרקוד

על הפסוק (ויקרא, פרק כ"א פסוק א') 'אמור אל הכהנים וכו' ואמרת אליהם' פרש"י: 'אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים'.

ולכאורה יקשה, היכן מרומז בתורה שה"ואמרת" מוסב על הקטנים, הלא ציווי זה נאמר לכל ישראל?

והנה, התורה כתבה כאן את אחד מיסודות החינוך הגדולים ביותר. והפירוש במאמר הגמרא (יבמות, דף קי"ד עמוד א') "אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים", הוא, שהמילה "להזהיר" נגזרת מלשון "זוהר", שחובתו של האב היא להקרין על הילדים את ההרגשה שאין אושר גדול יותר מקיום מצוות.

הורים שינסו לחנך את ילדיהם רק באמצעות ציוויים ואמירות, ויאמרו להם כל הזמן שצריך לשמור תורה ומצוות, לא ישיגו בכך את המטרה. דבריהם ישאו פרי רק כאשר הילדים יראו במו־עיניהם, שהתורה והמצוות חביבים מאוד גם להוריהם! רק אז ישפיעו הדיבורים עליהם!

וגדולה מזו. אף אם הילדים ישמעו מההורים ניסים ונפלאות כיצד עמדו בנסיונות שעברו עליהם בשמירת שבת, כשרות וכו', ויאמרו לבניהם שמשימתו של יהודי בחיים היא לעמוד בנסיון, עדיין לא יקבלו הילדים מכך את עיקרו של המסר החינוכי.

גם אז תהיה להם אמתלא, בכך שיאמרו שההורים שלנו הם גיבורים, ולכן עמדו ללא חת בנסיונות שהחיים העמידו לפניהם. אבל אנחנו, לא מסוגלים לכבוש את יצרנו הרע.

כי הם חיינו

הדרך הנכונה היא שהבנים יווכחו לדעת, מתוך דוגמא אישית, שהקשיים המרובים לא העמידו את הוריהם בפני נסיון כלשהו! וזאת מפני שקיום התורה והמצוות היה כל כך חביב עליהם, בבחינת 'כי הם חיינו ואורך ימינו', עד שלא הרגישו כלל שום קושי בדרך לקיום המצוות.

רק בדרך זו יקבל הדור הבא את ההוראה הברורה שהתורה היא תורת־חיים, שאין לה כל תחליף בשום אומה ולשון! ואם כך - גם הם יקיימו את המצוות מתוך שמחה־רבתי, ושמחה זו תקיים את המצוות בידיהם כל ימיהם עלי אדמות.

נמצא, שצריך שתי אמירות; האחת - על גוף קיום המצוות, והשניה - מוסבת על החיוב לחבב את המצוות ולייקרן. ואמנם, זו היא אזהרה לגדולים, אך תצמח מכך תועלת רבה ואזהרה לקטנים.

ובמילים אחרות, כפי שאומר מרן הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, בספרו על התורה: 'אמור' - פעם אחת, דהיינו עצם האמירה של אב לבניו מה מותר ומה אסור; 'ואמרת' - להאהיב עליהם את נועם המצוות, להראות דוגמא אישית עד כמה המצוות חביבות עלינו, ומאידך גיסא - להוכיח לילדינו עד כמה חמורה היא העבירה, ואיזה עונש עלול לבוא עלינו אם נעבור חלילה על רצון הבורא.

על חשבון פיטורין מהעבודה

ה'אגרות משה' אמר את מה שאמר בעקבות סיפור שהתרחש בימיו. שתי משפחות חרדיות מפורסמות היו באמריקה באותה תקופה, שכל אחת מהן הפגינה באופן מרהיב ביותר את שמירת השבת שלה, גם על חשבון פיטורין מהעבודה.

ולמרות זאת, מפליא היה לראות שילדיה של משפחה אחת גדלו וצמחו לבני תורה אמיתיים והעמידו גם הם משפחות של תורה למופת, ואילו המשפחה השניה לא זכתה לכך.

ראשי המשפחות עמדו בנסיון רב־עוצמה של פרנסה לאור העובדה שמציאת עבודה באמריקה של הימים ההם, היתה אחת המשימות הקשות ביותר. והנה השניים הצליחו למצוא מקום עבודה שהיה אמור להכניס להם כסף רב, אבל הנסיון התבטא בכך שמנהלי המפעלים דרשו מהם לעבוד בשבת.

שניהם עמדו בנסיון וביטלו את החוזים שחתמו עם המפעלים מחללי־השבת.

'ההבדל הקטן' היה נעוץ ב'אמור ואמרת' הנ"ל. האנשים שעקבו אחר המשפחות, העידו שההבדל היה כדלהלן: האבא הראשון, שילדיו גדלו לתפארת, הגיע לביתו לאחר שהגיש את מכתב הפיטורין שלו והחל... לרקוד עם כל בני המשפחה, בהדגישו בפניהם עד כמה צריך להיות האדם מאושר כאשר הוא זוכה לקיים את רצון בוראו.

השני, לעומת זאת, למרות שגם הוא עמד בעצם הנסיון, אבל בשובו למעונו היה בפנים נכאות, והדגיש לבני הבית עד כמה 'קשה להיות יהודי'...

'ההבדל הקטן' הצמיח אחריו את 'ההבדל הענק' בין ילדיה של המשפחה הראשונה, לזו השניה. הראשונים, ספגו מאביהם את מקור השמחה והעידוד לקיום מצוות גם כאשר עומדים בפני האדם נסיונות קשים, ואילו ילדיה של המשפחה השניה, החליטו לפרוק עול, מחמת ששמעו מאביהם שקשה להיות יהודי...

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.