לפני תלייתו בככר העיר, נשך הגנב את אוזנה של אמו...

בסיפור הבא יש לקח נפלא לדוגמא האישית במערכת החינוך. במקרה דלהלן מדובר במקרה של הורים שלא נתנו דוגמא.

המדובר באירוע שהתרחש לפני שנים רבות באחת המדינות, עם תפיסתו בשעת־מעשה של גנב וותיק שמירר את חיי התושבים. כפי המקובל בימים ההם יצא גזר דינו לתלייה.

כשהגיע יום ביצוע פסק הדין, הובל הגנב אל המקום המיועד. בככר המרכזית של העיר הותקנה בימה, ועליה ניצב עץ התלייה, ובמצוות המלך נאסף המון רב אל המקום, לראות בביצוע גזר הדין, למען ישמעו וייראו.

כשהביטו האנשים לעבר הבימה, ראו כי אימו של הגנב העומד להיתלות יושבת ובוכה בכי גדול. בהַגיע מועד התליה, ניגש התליין אל הנידון ושאל אותו, כמקובל, מה בקשתו האחרונה. 'אני רוצה לגשת לאימי וללחוש באוזניה דבר־מה', השיב הגנב.

משניתנה לו הרשות, התקרב הגנב אל אמו הבוכיה, התכופף קמעה, והטה פיו לעבר אזנה, כאילו מתכונן הוא ללחוש לה דבר מסוים. מה־מאוד נדהמו הנוכחים לראות שבמקום לדַבֵּר - נשך הבן את אזנה נשיכה חזקה במיוחד!

האם הנבעתת צעקה צעקה גדולה וצנחה ארצה, מתעלפת.

"אל תחרצו את משפטי"!

ההמונים הביטו במחזה הנורא, ולא הבינו כיצד הֵהִין הגנב, שאמו בוכה עליו בכי תמרורים, לנשוך את אוזנה נשיכה שכזו, דקות ספורות טרם תלייתו. הקהל החל אפוא לקרוא לעברו קריאות של גנאי.

שמע הנדון את הגידופים ודברי הגנאי, וקרא לעבר הקהל בקול רם: אל נא תכעסו, ואל תחרצו את משפטי בטרם תשמעו מדוע עשיתי זאת. לא מתוך רשעות נשכתי את אזנה של אמי, אלא בעבור תיקון נפשי ונפשה של אימי גם יחד, שכן בנשיכה זו אולי יכופר עוון הגזל.

דעו לכם, המשיך הגנב בדבריו אל הקהל, כי מי שאשם בכך שפניתי לדרכי הרעה, והפכתי לגנב 'מדופלם', היא לא אחרת מאשר האמא הזו היושבת כאן לפניכם.

הבית בו גדלתי היה בית עני, שלא סיפק לי מעדנים וממתקים, אבל מאידך, גם אני, בהיותי ילד קטן, התאוויתי ככל חבריי לאכול דברי מתיקה. כשראתה אימי את הצער שבליבי על היעדרם של הממתקים, נתנה לי עצה, ולא תאמינו איזו עצה...

היא הורתה לי לגנוב את ספריהם של חבריי בבית הספר, ולהביא את הספרים אליה. עשיתי כדבריה, וכיון שהייתי חברמ'ן וזריז גדול, הצלחתי 'לסחוב' את הספרים מהחברים, והבאתי אותם הביתה, לאימי. האשה המרשעת הזו מכרה אותם, ובמעות שקבלה קנתה עבורי מעדנים ומיני מתיקה...

וכשנודע הדבר למלך...

הינכם כבר מבינים שבשלב הבא החילותי לשלוח יד בסחורה המונחת בחנויות. את אשר הצלחתי לגנוב, הבאתי הביתה, לְאִמִּי, והיא - במקום שתטיף לי מוסר על כך ותצווה עלי לעזוב את דרכי הרעה, שָׂמְחָה במעשיי ושיבחה אותי על תושייתי וזריזותי.

לנוכח השבחים שקבלתי מאמא, סיפר הגנב להמונים בככר העיר, המשכתי במעשיי הנלוזים, והתרגלתי לגנוב, עד שלא יכולתי לשנות כבר את ההֶרְגלים שלי. ועכשיו, בראותי את כל הקהל הגדול שנאסף לראות בהוצאתי להורג, עשיתי מעשה שנראה מוזר, משונה ואכזרי, ונשכתי את אוזנה של אימי.

וזאת למען לספר לכולכם על הרעה הנוראה שגורמים אב ואם לבניהם, כאשר אין הם מוכיחים אותם!

אני סבור שהמעשה שעשיתי, בנושכי את אימי, יועיל לתקן את נפשי ונפשה, בכך שאתם תלמדו את הלקח שלא להגיע למעשים אלה, ותדעו עד כמה מוטלת החובה עליכם להשגיח על ילדיכם. על ידי כך אהיה אני הגורם לתיקון מעשיכם, ובכך יכופר חטאי, ואולי גם חטאה של אימי.

עכשיו קרה משהו.

כששמע המלך את דבריו של הגנב בפני הקהל, הורה לתליין לשחרר אותו מיד. 'הרי כל הסיבה לכך שאני תולה את הגנב ואוסף בשעה ההיא את הקהל לככר העיר, ומְצַווה עליהם להיות נוכחים במעשה התלייה, היא כדי שילמדו את הדרך הנכונה והישרה, וישפרו את מעשיהם; אבל כאשר הם שמעו עכשיו מהגנב את דברי המוסר והתוכחות, הרי בין־כך ובין־כך יתוקנו מעשיהם, ואין כבר כל צורך בהרתעה ובהוצאה־להורג.

למדנו מכאן על חובתם הגדולה של ההורים בחינוך ילדיהם, ועל העונש הגדול המגיע להם אם אינם עושים את המוטל עליהם.

דבר נוסף אפשר ללמוד ממעשה זה, שגם כאשר נגזר לפעמים גזר דין מוות רח"ל על האדם, יש בידו להינצל מכך, על ידי שיפרסם לקהל את סיבת חטאו, ואת הדרך לעלות מפח־החטאים הזה.

והרי אפשר לעשות זאת בדרכים שונות ומגוונות, ולא רק בככר העיר!

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.