"אבא שלי אמר לי שיהודי לא מתנהג ככה, וזה השיעור הכי גדול שקיבלתי בחיים"

"התחלתי לשחק כדורסל בגיל צעיר מאד", מספר תמיר גודמן, לימים – השחקן הדתי הראשון בליגות הבכירות של הכדורסל האמריקאי ששבר לא מעט שיאים בתחום, "אך לעולם לא אשכח את הרגע הזה. הייתי בן 9, הקבוצה שלי הגיעה לגמר של הליגה שלנו, והכדור היה אצלי בהתקפה האחרונה. בשניות האחרונות של המשחק קלעתי את סל הניצחון, ומיד לאחר מכן עשיתי תנועה כזו עם הידיים שבאה לומר: 'איזה תותח אני. אני השחקן הכי גדול'.

"אחרי המשחק, בדרך הביתה, ברכב של אבא שלי, התפתחה בינינו שיחה שעד היום זכורה לי היטב. הוא אמר שהוא שמח מאד על איך ששיחקתי, ושיבח אותי שוב ושוב, אבל גם רצה להעביר נקודה, הקשורה להנפת הידיים ששדרה גאווה. לאחר השבחים שהרעיף עלי, אבא שלי אמר לי שיהודי לא מתגאה ככה, וזה השיעור הכי חשוב שקיבלתי בחיים. הוא אמר שאת הכל קיבלנו מהקב"ה, ושצריך להיות עניו, על המגרש ומחוצה לו".

את השיעור הזה שקיבל גודמן (36), הנשוי לג'ודי ואב לחמישה, העוסק כיום בכמה עניינים הקשורים לכדורסל, הוא זוכר, לדבריו, עד עצם היום הזה, ואכן הפנים את המסר. עם זאת, מספר גודמן, הניסיונות היו שם כבר מתחילת הדרך. "גדלתי בבולטימור, ארצות הברית, במשפחה דתית. כמו שאמרתי, התחלתי לשחק כדורסל בגיל צעיר מאד, ובגיל 17 נבחרתי לאחד מ-25 השחקנים הטובים בארה"ב.

"מעבר לזה, בכל שנה יש משחק מפורסם מאד בארצות הברית שמייקל ג'ורדן מארגן, המיועד לשחקנים הכי טובים שסיימו כיתה י"ב. הייתי היהודי הראשון בהיסטוריה שקיבל הזמנה למשחק הזה. זה היה כבוד גדול מאד שהזמינו אותי לשחק שם, וב"ה גם זכיתי בתואר השחקן המצטיין של המשחק, שאותו, אגב, שחקתי עם כיפה על הראש.

"ב"ה, כתוצאה מכך, ומעוד כמה דברים, קיבלתי הצעה לשחק במרילנד, שהייתה אז הקבוצה הכי טובה בליגה. בנוסף לזה גם קיבלתי מהם מלגה יפה, אבל אמרתי שאני מוכן להצטרף בתנאי שלא אשחק בשבת. בהתחלה הם הסכימו, אבל אחר כך התחרטו, אז עזבתי והחזרתי את המלגה.

"מרילנד באמת זכתה באליפות באותה שנה, שזה הישג אדיר, אבל השבת הייתה חשובה לי הרבה יותר. אחרי שעזבתי שם עברתי לקבוצה אחרת, שבה יכולתי לא לשחק בשבת, ואפילו לחבוש כיפה במהלך המשחקים. את הלימודים סיימתי בבית ספר אחר, שגם בו לא שחקו בשבת, ואפילו הייתי לומד בכל יום עם רב בית הספר.

"אחרי שסיימתי בבית הספר ההוא עברתי לאוניברסיטה, והיה לי שותף מוסלמי לחדר, ששמו היה מוחמד. דווקא הוא עזר לי מאד לחיות כיהודי. הוא היה עוזר לי בכל מיני דברים, ולמשל פעם אחת הוא אפילו הביא לי את האוכל לסוכה, כי לא היה עירוב.

בכלל, הרבה פעמים גויים שפגשתי במהלך הקריירה עזרו לי מאד לשמור על הערכים שאני מאמין בהם. למשל, המון פעמים כשהכיפה נפלה לי במהלך המשחק, חברים גויים שלי רצו להרים אותה והביאו לי אותה. יש בכך עזרה פשוטה, אבל גם משהו סימבולי חזק מאד".

לפספס את המשחק הכי חשוב בחיים

לדבריו של גודמן, יותר מפעם אחת במהלך חייו הוא החליט לוותר על דברים עליהם חלם מילדותו בגלל שמירתו על התורה והמצוות. עם זאת, הוא לא מתחרט על כך לרגע, ומרגיש שרק הרוויח מכך. "אף פעם לא הרגשתי שהתורה חוסמת אותי", הוא מספר.

"אפילו להיפך. למשל, אם היה לי משחק טוב, אז שחקנים רגילים יכולים להגיד לעצמם: 'אני לא צריך ללכת לאימונים מחר, אני שחקן מעולה. אבל אני לא יכולתי להגיד את זה, כי לא שיחקתי בשביל עצמי, אלא בשביל עם ישראל.

"שיחקתי בשביל לעשות קידוש ה', ולכן התורה תמיד נתנה לי דחיפה קדימה. ומהצד השני, אם הייתי בתקופה רעה מבחינה מקצועית, לא יכולתי להיות עצוב ומיואש, אלא רק להתחזק ולנסות להשתפר, כי ידעתי שאני מייצג עם מסוים, ושאני עושה את מה שאני עושה בשביל עם ישראל.

"מעבר לזה, הרבה פעמים זכיתי להערכה על כך שדבקתי בתורה ובמצוות. למשל, כמה פעמים אחרי שהקבוצות בהן הייתי שחקו בשבת, השחקנים באו לחדר שלי במלון ואמרו שהם מקדישים לי את הניצחון. אגב, בגלל שמירת שבת פספסתי לפני כמה שנים את המשחק הכי חשוב שהיה לי בחיים.

"ועוד, אני יכול היום לומר, התורה ועם ישראל רק נתנו לי כוח אדיר להגשים את החלום שלי. כששיחקתי במכללות בארה"ב, זה היה בתקופה הקשה של האינתיפאדה, ובכל מקום היו אומרים תמיד דברים רעים ולא נכונים על ישראל. ממש הרגשתי שאם אני משחק טוב, מתנהג כראוי ומופיע עם הכיפה והציצית – אני מייצג היטב את מדינת ישראל ואת עם ישראל, מבליט דברים טובים ומשנה דעות של אנשים. וכן, זה גם קידוש ה'.

באיזה אופן לדעתך מה שעשית היה קידוש ה'?

"כל הסיפור הזה שהחזרתי את המלגה כי לא הסכימו שלא אשחק בשבת, אף על פי שזה היה הרבה כסף וחלום גדול שלי, וזה שלפעמים שינו את לוח המשחקים בשבילי, זה עשה רעש גדול מאוד בתקשורת בארצות הברית, וזה קידוש ה' כפשוטו.

אני לא יכול להגיד שאני צדיק, אבל בכל פעם ממש ניסיתי לשחק עם הכיפה, ולא בשבת, ולדאוג לאכול רק אוכל כשר. כשאנשים רואים שאדם מתנהג כראוי, וגם חי את החיים ומגשים חלומות, ותוך כדי זה עומד על עקרונות התורה והמצוות, זה גורם להתפעלות ולקידוש ה'. מעבר לזה, רציתי גם לומר ולהוכיח שהיהדות לא אומרת לך לוותר על החלומות והשאיפות שלך, אלא איך להגשים אותם באופן נכון".

זה פשוט נס גלוי

בשיחה עם גודמן עולה וניכר שוב ושוב החיבור העמוק שלו לקב"ה, וממילא לתורה ולמצוות. לאחר דבריו על קידוש ה', הוא מתפנה לדבר על רצון ה' בעשיית ספורט. "אני חושב שהקב"ה שמח שאנשים משחקים ועושים ספורט. בסופו של דבר התפקיד שלנו הוא לבנות לה' יתברך דירה בעולם הזה. להכניס אותו לכל תחומי החיים, כמובן באופן חיובי.

"הגדולה האמיתית היא לקחת את הדברים הגשמיים ולהעלות אותם לדרגה של קדושה. מעבר לכך, ברגע שאדם מרגיש טוב עם עצמו, גם מבחינה גופנית, מרגיש שהוא חזק, בכושר טוב –באופן טבעי הוא גם יהיה בן אדם סבלני וחיובי יותר. הספורט עושה בגוף דברים שעוזרים לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, ובזכות כך, אנחנו גם יכולים לעזור יותר לאחרים".

ואם בעזרה לאחרים עסקינן, גודמן מספר שכיום הוא עוסק בכמה עניינים הקשורים, איך לא, לעולם הכדורסל, ובפרט בריפוי בעיסוק על ידי המשחק הכה פופולארי. "אחרי כמה שנים טובות בארצות הברית, ב-2002 דיוויד בלאט הביא אותי לישראל, ושיחקתי כאן עד הפציעה, שהגיעה מהר יחסית.

"אחרי שנה בארץ כבר התחילו לי בעיות בברך. למרות זאת אני מרגיש שהצלחתי, ואני לא חי עם תחושת כישלון של קריירה שנגמרה מהר מדי, כי המשכתי הלאה ולא ויתרתי גם כשהיה קשה לשחק עם הפציעה. אדם שמצליח זה אחד שנותן את המקסימום. זה מה שבעיני נקרא הצלחה.

"יחד עם זאת אני יכול לומר שהפציעה הגיעה בשיא שלי, וזה היה עצוב מאד כי כל כך אהבתי את המשחק. עדיין יש לי כאבים כל יום, וכל הזמן, אבל בזכות הפציעה למדתי המון על עצמי, נהייתי מאמן טוב יותר, וכל מיני דברים טובים יצאו מתוכי.

"כיום, גם בזכות הפציעה, אני עוזר לילדים מיוחדים דרך כדורסל. זה ממש ריפוי בעיסוק דרך המשחק. מעבר לזה, יש לי פטנט בשם 'זון 190', שהוא למעשה מכשיר שעוזר לשחקנים להתאמן, לתפוס את הכדור מכל מיני זוויות, לקלוע לסל וכו'. כבר מכרתי את המכשיר להרבה מקומות ואנשים, כולל לנ.ב.א, ואני מרגיש שזו זכות גדולה בשבילי. עד היום אני נפגש עם אנשים בכירים ביותר והולך עם הכיפה והציצית. מעבר לכך, פעם בשנה אני מארגן מחנה כדורסל מושקע במיוחד, שאני מביא אליו בכל שנה 40 שחקנים מחו"ל.

"אף על פי שעברתי המון בחיים", מסכם גודמן, "ובתוך כך גם הרבה דברים מרגשים, יש שני דברים שעומדים מעל הכל. הדבר הכי מרגש שהיה לי בכדורסל היה כשהודיעו לי שקבלו אותי לקבוצה הטובה בליגה, יתנו לי את המלגה, ושלא אצטרך לשחק בשבת.

"לפני כן זה היה דבר שאף פעם לא קרה. שחקן יהודי דתי לא יכול היה להתקבל לדבר כזה. אז ברגע שאמרו לי שזה יקרה –התרגשתי מאד. שנה אחת זה הצליח, אחרי זה פטרו את המאמן, והמאמן החדש לא הסכים שלא אשחק בשבת, אז עזבתי, וזה אכזב מאד. אבל מצד שני, אם הוא לא היה מגיע – לא הייתי עוזב ומגיע לארץ ומכיר את אשתי. וכאן אני מגיע לדבר הכי מרגש בחיי, בפער גדול על כל השאר, וזה שהכרתי את אשתי.

"הרגע הכי מרגש בחיי היה החתונה שלי עם אשתי, וכמובן, הקשר שנולד בעקבות החתונה. זה מרגש כי בכל יום מחדש אני מרגיש שהיא מקור הברכה שלי. יש כל כך הרבה אנשים בעולם, וזה מדהים איך שהקב"ה חיבר אותנו ביחד. זה ממש נס גלוי.

"אני מרגיש שאנחנו שני חלקים שהתחברו לאחד, והקב"ה רצה שככה בדיוק זה יהיה. מצאנו את עצמו שותפים שמחוברים אחד לשני באופן טוטאלי. בכל יום מחדש אני לא מאמין שאנחנו כל כך אחד למען השני ב 100%. זה נראה ומרגיש כאילו שהקב"ה ברא אותה בשבילי ואותי בשבילה".