סיון רהב מאיר: קשה לנו לומר שקשה לנו

השבוע חל צום י"ז בתמוז, יום פריצת חומות ירושלים. ומצד שני – יולי-אוגוסט, החופש הגדול. מה הקשר? הנה ההסבר של הרבנית ימימה מזרחי: "אנחנו מנסים להסתיר מהילדים קשיים – מהלחץ הכלכלי, דרך המועקות וההתלבטויות שלנו ועד פיגועים חלילה. אבל החיים שלנו לא רק תותים. הורים מנסים לחסוך מהדור הבא את צער העולם, אך הילדים עלולים להתרגל לשפע, ולאבד את ההערכה כלפי הדברים שיש להם. פעם הילדים היו חלק מהמסע, ולא גדלו בצמר גפן. אבא שלי היה מושיב אותנו על הרצפה בימי הצומות, ומספר סיפורים נוגעים ללב על החורבן ועל תוצאותיו. לראות את הכאב ולהביט לו בעיניים. אנחנו הרי לא רוצים שהם יישברו אחר כך, כשמשהו קטן לא יסתדר. לכן דווקא עכשיו, 'משרד החינוך האלוקי' דאג שאת השיעור הכי חשוב הם לא ילמדו בבית הספר, אלא מאיתנו. שנצטער קצת ביחד. ספרו להם על הצער ועל הקושי, על ההיסטוריה האישית והלאומית, על תלאות המשפחה בדרך לארץ. אם הם יידעו שגם פעם היה קשה, ושגם לאחרים קשה היום – הם יתמודדו אחרת עם קשיים שלהם. אם יהיו להם שורשים עמוקים, יהיו להם גם כנפיים יותר רחבות . שיבינו שכולנו חלק ממסע ארוך, שהוא לעתים קשה ושיש בו עוד אתגרים עצומים. שלא יתרגלו למצב הנוכחי של עם ישראל".

הרב בן ציון אבא-שאול זצ"ל

השבוע מלאו 20 שנה לפטירת הרב בן ציון אבא-שאול, ראש ישיבת "פורת יוסף", ממעצבי עולם התורה בישראל. הנה כמה משפטים שנהג לומר לתלמידיו:

"אהבת ישראל פירושו לאהוב את זה שמנדנד לך כל הזמן, כמו את זה שכל הזמן מאיר לך פנים".

"אדם שמצליח למשול ברוחו – אין לך תענוג גדול מזה".

"קנאת סופרים פירושה 'למה אני לא כמותו' ולא 'למה הוא יותר ממני'".

"יתרגל האדם לא להתפעל יותר מדי ממה שאומרים עליו, לא דברי שבח ולא דברי גנאי".

"האדם צריך להיות דרוך – אבל לא מתוח, זריז – אבל  לא פזיז".

"אם הורים רוצים שלילדים תהיה מנוחת נפש לכל החיים, שלא יגביהו את קולם בבית".

"הורה או מורה, אל תשכח כי בנוסף לכך שהילדים הם ילדיך או תלמידיך, הם גם בנים של אברהם, יצחק ויעקב".

לזכרו.

לראות את הברכה

"שלום סיון, שמי אופיר שמאי. אבא שלי בן 63 השבוע. 50 שנה חלפו מאז בר-המצווה שלא חגג. המשפחה עלתה מעיראק בשנות ה-50, ולהורים שלו במעברה לא היה זמן וכסף לדאוג לבר-מצווה. אבא חי בתחושת החמצה במשך שנים. גדלנו במושב מכמורת, שהוא בעל אופי חילוני מובהק, אבל הרב נתנאל בן-מעש מנהל כאן בית כנסת קטן ומקסים, ורבים מגיעים אליו. גם אבא. לאחרונה, אבא החליט לעלות לתורה בפרשת בר המצווה שלו. אף פעם לא מאוחר. הוא למד לקרוא את פרשת בלק עם טעמי המקרא. תביני, אבא שלי היה קצין בצי הסוחר, אדם שכל חייו מתנדב ותורם, הוא מכונה בפי סובביו 'שמאי מתקן הנפשות'. ואחרי שתיקן כל כך הרבה אחרים – הוא הרגיש שהוא חייב לעשות תיקון גם לעצמו. הגבאי במכמורת אמר שהוא כבר ראה כמה בר מצוות, אבל אף פעם לא פגש חתן בר מצווה שהספיק כל כך הרבה בחייו... אחד הפסוקים בפרשת בר המצווה של אבא, הוא ברכה שבלעם אומר על עם ישראל: 'מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ'. פרשנינו מסבירים שהצורים והגבעות הם האבות והאימהות שלנו. בלעם מגיע מחברה שבה אדם לא יודע מי הוריו ומאיזו משפחה הוא מגיע ובכלל לא אכפת לו מהמורשת שלו, ולכן הוא נפעם מהחיבור ההיסטורי של עם ישראל לעבר ולשורשים שלו, מהחיבור הזה שלנו בין הדורות. אבא שלי זכה עכשיו להתחבר מחדש לשרשרת הזו, ובמו עיניי ראיתי את הברכה הזו של הפרשה – מתקיימת בי השבוע באופן אישי ונוגע".

כשהפטיש לא עובד

"נער מתבגר אחד אמר לי שהוא לא מסוגל לקבל הוראות אפילו מ'וויז'. כלומר, אפילו תוכנת הניווט, שהוא עצמו מפעיל, היא בלתי נסבלת כי הוא פשוט לא מסוגל שיגידו לו מה לעשות", כך כותב איש החינוך דן טיומקין בספרו החדש "בוסר המלאכים".

הפרשנים של פרשת השבוע, פרשת פינחס, מדברים רבות על קנאות מול סובלנות, ובדיוק השבוע הגיע לידי הספר הזה, עם קביעה חד משמעית: בדורנו – רק סובלנות, רק סבלנות. הנה עוד פסקה חשובה משם: "פתגם מפורסם אומר כך: 'כאשר כלי העבודה היחיד שיש לך בארגז הכלים הוא פטיש, כל העולם נראה לך כמו מסמרים'. לפעמים ארגז כלי עבודה של ההורים מכיל רק פטיש: 'אסור', 'מותר', 'נו כבר'. בגיל צעיר עוד אפשר לדפוק חזק בפטיש מול כל חוצפה והתמרדות, אבל בגיל הנעורים זה לא עובד. באופן טבעי מנסים פטיש כבד יותר, אבל זה לא יעזור, וזה רק עלול לשבור. נפש הנער – למרות הדרך שבה הוא מתעקש להתנהג – היא מאוד שבירה. אז איך משפיעים על מי שמסרב לקבל סמכות? צריך ללמוד כאן תורה חדשה של תקשורת, אהבה, הומור ובעיקר – אמון. לפתח אמונה שבאמת בתוך ליבו של הנער קיים יסוד טוב, חיובי, קדוש. היסוד הזה פשוט רדום עכשיו, אבל הוא יתעורר. זה מחייב לתת לילד אוטונומיה, לפתח ידידות, לשמוע אותו ולהקשיב לו באמת, וגם לתת לו מקום לבחור בעצמו בין טוב לרע, בלי פיקוח וביקורת מתמדת מצידנו. אפילו לאפשר לו לטעות, כי רק כך הוא יגבש זהות משלו. הפגיעה בסמכות ההורית היא הרי בעיה כלל עולמית, אבל התרופה – בניגוד למה שחלק מהמומחים חושבים – היא לא יותר תוכחות ומשמעת, אלא יותר אהבה ואמון".

חברותא עם הדר גולדין

הטקסט הזה לא היה אמור לצאת לאור. הדר גולדין כתב את הדברים לעצמו, בגיל 18, במכינה הקדם צבאית בעלי. הוא הוסיף הרבה הערות ופירושים בשולי הספר המפורסם "מסילת ישרים", שכתב הרמח"ל לפני 300 שנה. הספר הזה ליווה אותו גם לקרב האחרון, ממנו לא שב. המשפחה והחברים גילו אחרי נפילתו את כתב-היד, ואתמול יצאה ממכבש הדפוס מהדורה מיוחדת – הטקסט המקורי של הרמח"ל, יחד עם הסיכומים הנפלאים של הדר. הנה רק כמה משפטים שהדר שרבט לעצמו, המעידים איך נער צעיר מתחיל לגבש אישיות גדולה:

"עושר החוויות שאנו רואים סביבנו, יש בו המון מסכים והסתרות שבעצם מסתירים מהאדם את נשמתו, את אישיותו, את עצמותו. אם אשקע בתענוגים שכל הזמן מתחלפים ומשתנים, אחמיץ את האפשרות לתענוג מתמיד, שמשמעותו גילוי עצמי".

"רק מעטים יבחנו, למשל, מה זו אהבת ה', מה זו יראה, מה זו דבקות. כמה אנשים באמת עסוקים בזה? הרוב חושבים שאין להם אתגר בזה ושהם צריכים לעסוק בדברים יותר 'מתקדמים'".

"אם אדם נותן צדקה כדי שיראו שהוא צדיק, זהו ההיפך ממעשה הצדקה. זה אגואיזם, כיוון שהוא כאילו נותן את הכסף לעצמו. הכוונה שלנו בעשייה מפרשת מחדש את מהות המעשה. אותו מעשה יכול להיות יפהפה או מתועב, הכול תלוי בעולם הפנימי שעומד בבסיס המעשה, בנפשנו".

"יראת שמיים איננה הקטנת עצמך. להיפך, היא מרוממת! יראת שמיים היא עמידה מול גודל. לקום בבוקר וכל הזמן לזכור שיש גודל בעולם. יראה היא הפחד להיות קטן. צריך להשתייך, להתחבר לגודל, למלכות שבי".

(מתוך הספר החדש "איך לבנות חיים, חברותא במסילת ישרים עם הדר גולדין", הוצאת מגיד(