לעיתים, בשביל כבוד התורה, עדיף פשוט לשתוק

הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל  מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה' (כו, ט)

באחת הקהילות ברוסיה התחילו לנשוב רוחות זרות.

באו לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל ואמרו לו שעליו לבוא אל אותה קהילה, להוכיח את אנשיה על הפְּרָצוֹת שנהיו בה ולהעמידם על מקומם. "צריך לאיים עליהם", אמר אחד העסקנים, "שאם לא יחזרו בהם ממעשיהם הנלוזים, הרב יכריז עליהם נידוי ויצווה להתרחק מהם"...

אמר ה"חפץ חיים": בפרשת פינחס, אחרי המגפה, נצטוו משה רבנו ואלעזר בן אהרן הכהן למנות את עם ישראל. התורה מתחילה למנותם לשבטיהם. והנה, כשהיא מגיעה למשפחתו של ראובן ומונה את אליאב ואת בניו – דתן ואבירם, היא מחזירה אותנו אל מחלוקת קרח ועדתו ומזכירה לנו שהם "הצו על משה ועל אהרן". ותמוה, הרי כל דבר צריך להיות מוזכר במקומו ובעניינו, ומה עניין זה לכאן? אנחנו בפרשת פינחס, לא בפרשת קרח...

ועוד יש להבין, מה פשר התואר שהתורה מכנה אותם - "קריאי העדה"?

אלא – המשיך ה"חפץ חיים" – באה התורה לשבח בזה את משה ואת תבונתו והנהגתו.

המעללים של השניים הללו, דתן ואבירם, לא התחילו אצל קרח. כשעם ישראל היו משועבדים לפרעה במצרים, דתן ואבירם שימשו כשוטרים ונגשו בבני ישראל. משה רבנו ראה שני אנשים עברים ניצים – אלו הם דתן ואבירם. הוא ניסה להעיר להם: "למה תכה רעך" (שמות ב', י"ג), אך הם השיבו לו: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו...". הם הלכו אל פרעה והלשינו על משה שהרג איש מצרי, ומשה נאלץ לברוח למדין. 

לימים שב משה למצרים במצוות ה'. הוא בא אל פרעה ודרש ממנו להסיר מבני ישראל את עול השעבוד. באו אליו השניים הללו – דתן ואבירם, ודברו בו סרה: "אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להורגנו" (שם ה', כ"א).

משה רבנו כבר הכיר אותם ואת רוע מעלליהם, הוא ידע היטב שאינם מדברים ופועלים ממניעים טהורים, כל מהותם וחפצם היה להרע ולהזיק. הוא היה יכול להרחיקם מעליו, אך לא עשה זאת.

משה רבנו ידע כי הוא עלול לסבול מהם בהמשך הדרך, והיה יכול לפעול שלא ייצאו ממצרים, וכך לחסוך מעצמו ומעם ישראל את המעללים של השניים הללו. אך הוא לא עשה כן ולא מנע מהם לצאת ממצרים עם כל ישראל.

אמנם הם, ברשעותם, העדיפו תחילה להישאר במצרים ולא לצאת יחד עם כל ישראל, וכמו שאומר בתרגום יונתן על הפסוק (שם י"ד, ג') "ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ" - "ויֵמַר פרעה לדתן ולאבירם בני ישראל דמשתיירון במצרים". איך דיבר פרעה אל "בני ישראל", הרי הם יצאו ממצרים? אלא הכוונה שהוא דיבר אל שני הרשעים הללו – דתן ואבירם, שנשארו במצרים.  

רק לאחר מכן הצטרפו דתן ואבירם אל שאר ישראל. והנה, כאשר המצרים רדפו אחרי בני ישראל והשיגום על ים סוף, שוב הופיעו השניים הללו כדי להתריס בפני משה: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" (שם י"ד, י"ב). יש להם טענות על כך שהוציאם ממצרים...

משה רבנו היה יכול אז להרחיקם, אך לא עשה זאת. הוא המשיך לסבול מהם וממעלליהם, יחד עם כל ישראל.

כשירד מן לישראל במדבר, משה ציווה את ישראל לאכול את המן בו ביום ולא להשאיר ממנו למחרת  - "איש אל יותר ממנו עד בוקר" (שם ט"ז, כ'). כל עם ישראל עשו כדבר משה, מלבד אותם שניים – דתן ואבירם, "ויותירו אנשים ממנו עד בוקר". אמנם משה קצף עליהם, אך הלא היה יכול להרחיקם ולהוציאם מחוץ למחנה, ולא עשה זאת.

משה אמר לבני ישראל כי בשבת לא יֵרד מן, ובמקום זאת יֵרֵד ביום שישי "לחם משנה". באו אותם שני רשעים ופיזרו מהמן של יום שישי בשבת, כדי להראות לכולם כאילו אין אמת בדברי משה. הם הגדישו את הסאה, ובכל זאת משה לא הרחיקם מעליו ומעל ישראל.

והם המשיכו במעלליהם. משה רבנו שלח עשרה מרגלים שיתורו את ארץ כנען. יהושע וכלב מדברים בשבחה של הארץ – "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל'), באים השניים הללו ומסיתים את עם ישראל: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם י"ד, ד').

כמה אפשר לסבול מהם? עד מתי נניח להם לעולל את מעלליהם, עד מתי נאפשר להם להסית ולהדיח?

משה רבנו ידע שאם ירחיקו אותם – אין סיכוי שיחזרו למוטב, ולא עוד אלא שימיטו חורבן גדול יותר על עם ישראל. מה עשה? נקט בדרך אחרת, הפוכה, דרך של קירוב: עשאם "קריאי העדה" – הוא קרא להם, כביכול רוצה הוא להיוועץ בהם. כשיראו שהוא מחשיב אותם ואת דעתם, אולי ישנו את דרכיהם ובמקום להזיק יתחילו להועיל.

כאשר כל זה לא הועיל, הקב"ה שילם להם כגמולם והביא עליהם את קיצם. הם נבלעו באדמה יחד עם כל עדת קרח.

סיים ה"חפץ חיים" את דבריו ואמר לעסקנים: "אם אתם רוצים שאנשי אותה עיר יחזרו למוטב, אסור להלך עליהם אימים ולהרחיקם. אם נרחיק אותם, לא זו בלבד שהם לא יתקרבו, הם עלולים להתרחק עוד יותר. על כן אדרבה, נסביר להם פנים, אולי כך יתרצו וישובו מדרכיהם הנלוזות". 

יהי חלקי עם מי שחושדין בו ואין בו

היו תקופות שכתבו על מרן הגאון ראש הישיבה, רבן של ישראל, רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל כל מיני מודעות השמצה, דברים מזעזעים שתצילנה אוזנינו מלשמוע. תלמידיו ביקשו לשמור על כבודו ולמחות כנגד המשמיצים. אמר להם: "אדם רוצה חיים טובים? יש סגולה בדוקה אחת – לא לענות לחורפיו דבר!"

כותבים עליך, משמיצים אותך – אל תענה! תשתוק! אם תענה, הם יקצינו עוד יותר. אם תשתוק, יש סיכוי שהם יתרככו ויורידו את מפלס הטינה כלפיך.  

פעם בא אליו אדם והתלונן שחושדים בו חשד שווא. אמר לו הרב שטיינמן: "שיחשדו! מה אכפת לך? אתה הרי יודע את האמת".

"אבל קשה לי לחיות עם ההרגשה שמישהו חושד בי", אמר הלה.

ענהו הרב: "הרי רבי יוסי אומר: 'יהי חלקי עם מי שחושדין בו ואין בו' (שבת קיח ע"ב). הוא מכריז על כך שהוא רוצה לשבת איתך ועם אחרים שחושדים בהם ואין בהם. אמור לי: כל כך רע לך לשבת במחיצתו של רבי יוסי?... תהיה מאושר בכך!".

להבליג, לא לענות

זכיתי לשבת במחיצת שר התורה ועמוד היראה, מרן ראש הישיבה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, כמה שעות בכל יום, חוק ולא יעבור. הייתי עד ראיה ושמיעה לכל מיני נושאים ועניינים ציבוריים ופרטיים שעלו על שולחנו.

פעם באו אליו וסיפרו לו שפרסמו מודעה משמיצה על אחד הרבנים. אמרו לו: "אי אפשר להבליג, צריך למחות"...

שאל אותם: "איך אתם חושבים למחות?".

"נפרסם מודעת מחאה".

אמר להם הרב: "הרי מודעה אחת תגרור אחריה עוד מודעה, ואחרי זה תבוא מודעת נגד... ברחוב ידברו על הרב הזה ועל הרב ההוא... שוו בנפשכם, אלו ביזיונות ייגרמו לאותו רב שאתם חפצים לשמור על כבודו. הרי תשיגו את ההיפך הגמור".

"אם כן מה נעשה? מה עם כבוד התורה?".

"'כבוד אלוקים הסתר דבר'" (משלי כ"ה, ב') – ענה הרב. "במקום להיגרר למלחמת השמצות, עדיף פשוט להבליג ולשתוק. יבוא בעל הבירה, ישתבח שמו, וישמור על כבודם של בניו".

מתוך הספר החדש – "משכני אחריך", שיוצא לאור בימים אלה. לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן