"מי – הוא? עזוב, למדנו יחד, אני יודע מה הוא שווה..."

אלוקים בישר למשה שהוא עומד להיפטר מן העולם: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כ"ז, י"ב-י"ג).

הדבר הראשון שמשה עושה כאשר הוא שומע את הבשורה, הוא למנות מנהיג חדש שינהיג את העם באופן הטוב ביותר. משה היה טרוד בשאלת ההמשכיות של העם יותר ממה שהיה טרוד בענייניו הפרטיים.

אלוקים נענה לבקשתו של משה וציווה עליו למנות את יהושע: "וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה. קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"ז, י"ח-כ').

התלמוד מבין את הציווי "ונתת מהודך עליו" כפשוטו, וכפי שרש"י כותב על פסוק זה: "זה קירון עור פנים". זיו פנים מיוחד. התלמוד מרחיב בעניין וכותב כך: "ונתת מהודך עליו ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" (בבא בתרא עה ע"א).

כלומר, המילים "ונתת מהודך עליו" מורות שמשה לא נתן ליהושע את כל הודו אלא רק חלק מהודו, שהרי לא כתוב "ונתת את כל הודך" או "ונתת את הודך" אלא "ונתת מהודך", והזקנים ראו בכך בושה.  איזו בושה יש כאן? בפשטות הכוונה, שזקני הדור מביטים בחילופי ההנהגה, רואים את ההבדל שבין משה ליהושע, וכשהם רואים את זה הם מסיקים: "אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה", כוונתם ליהושע, שמן הסתם הוא מתבייש שהוא לא מצליח להגיע לדרגה של משה רבו.

ה"חפץ חיים" בספרו "תורה אור" (פרק ט') נותן מבט חדש ואקטואלי על מאמר חכמים זה.

הבושה היא לא של יהושע, אלא של זקני הדור. זקני הדור דיברו על הבושה ובעיקר על הכלימה המכסה את פניהם שלהם, בראותם את הישגיו, מדרגתו ומעמדו הרם של יהושע, שהיה עד היום חלק מהם.

ה"חפץ חיים" מבחין בין "בושה" לבין "כלימה". בושה נוצרת כאשר אדם נמצא בקרבתו של אדם הגדול ממנו בחכמה. זו תחושה טבעית שלא נובעת ממעשה שלילי של המתבייש, אלא מעצם היותו נוכח ליד אדם שגדול ממנו, נוכחות שגורמת לו להרגיש קטן.

כלימה, לעומת זאת, שייכת כאשר אדם עומד ליד מישהו אחר שנקודת הבסיס בתחילת הדרך הייתה שווה בין שניהם, הם גדלו יחד והיו באותה רמה, ובכל אופן חברו הצליח להתקדם ולהגיע למקומות גבוהים ואילו הוא נשאר הרחק מאחור. כשאדם רואה שאדם שהיה פעם חברו התאמץ והגיע לגדולה, ואילו הוא התעצל ולא התקדם, הוא נכלם.

כשזקני הדור חווים את העברת שרביט ההנהגה ממשה ליהושע, מתעוררות אצלם שתי התחושות – הבושה והכלימה. ביחס שבין דרגת זקני הדור לדרגת משה רבנו, הם מרגישים בושה. הם יודעים שמשה גבוה יותר מכולם ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים, כך שלעמוד לצדו ועוד במעמד כזה מיוחד גורם להם להתבייש. הם מרגישים קטנים. אולם כשהם רואים את יהושע, שמצד נקודת הבסיס, הפתיחה וההתחלה שלו, הוא היה כמו כל אחד מהזקנים ואף על פי כן, זכה יהושע לקבל מהודו של משה ופניו האירו כפני הלבנה בזכות ששימש את משה, כאן הם נכלמו, ביודעם שכל אחד מהם, לו רק היה רוצה, יכול היה לזכות להגיע למדרגתו.

ה"חפץ חיים" פונה לכל אחד מאתנו ואומר שזהו גם מסר אלינו. כאשר אנו רואים את גדולי הדור אנחנו מתביישים, לא נכלמים, אולם כאשר אדם רואה את חברו, זה שישב עמו באותו הספסל בבית המדרש, שהוא התקדם עשרת מונים לעומתו – כאן הוא נכלם. שהרי גם לו עצמו יש את אותם התנאים להצלחה, אותן נקודות פתיחה – ובכל זאת, חברו התאמץ יותר, והצליח. "וכן יקרה לכל אדם אם יתעצל מלעמול בתורה בכל כוחו, ועל ידי עצלותו יהיה נשאר ריק מחלקי התורה שהיה בידו להשיגה כחברו – יבוש ויכלם אחר כך מאור פניהם אשר יבהיקו למעלה מאור תורתם, ואז כבר לא יהיה בידו לתקן" (ה"חפץ חיים", שם).

קשה להסתיר את תחושת האכזבה של אדם כאשר הוא רואה שאחד מחבריו הוותיקים עלה לגדולה ואילו הוא עצמו נשאר באותה משבצת. אחת התגובות הנפוצות היא: "מי – הוא? עזוב, למדנו יחד, אני מכיר אותו היטב ואני יודע מה הוא שווה...". פעמים, זו תגובה מזלזלת שמקורה מתחושת אכזבה וכישלון אישי.

ישנם דמויות שכשאנו מביטים בהם אנו מבינים שכנראה לעולם לא נגיע לדרגתם ואת זה מסמל משה רבינו, אולם יהושע הוא מודל לחיקוי עבור כולנו. יהושע קנה את דרגתו הרוחנית בעמל ובעבודה יומיומית. הוא השכים והעריב לבית המדרש, סידר את הספסלים וניקה את בית המדרש. ההתמדה היומיומית היא שעמדה לו. זאת הייתה אחת התכונות הבולטות אצל יהושע – כושר ההתמדה, וכפי שהכתוב מעיד: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות ל"ג, י"א).

כוח ההתמדה הוא כה חשוב ואפקטיבי, והוא זה שהקנה ליהושע את שרביט ההנהגה הרוחנית והכללית.

הבה נתמיד גם אנו ובזכות זה לא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד.