במחשבה תחילה לפרשת פינחס: הטיף מוסר לגאון, "אתה מזלזל בחיים ומוות"

"תעצור כבר!", זעק הנוסע לנהג המונית כאשר הרכב התדרדר לתהום.

"אני מנסה", צועק הנהג. "אני לא מצליח".

"תעצור כברררר", ממשיך הנוסע ההיסטרי.

"מה אתה לא מבין?", צועק הנהג בחזרה. "אי א-פשר".

"את המונה!", ניחר גרונו של הנוסע. "תע-צור את ה-מונה"...

***

פסוקים מספר אחרי תחילת הפרשה מצווה הקב"ה את משה: "צרור את המדיינים והכיתם אותם, כי צוררים הם לכם בנכליהם על דבר פעור". 

כזכור, בלעם, שלא הצליח לקלל את ישראל, העניק עצה לבלק להחטיאם על ידי פריצות. היו מן העם שנפלו בפיתוי, ומגפה פרצה בישראל. לבד מכך הייתה התרסה נוראה של זמרי בן סלוא, שנגדעה בקנאתו של פנחס והשיבה את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל.

כעת מצווה השם למשה לקחת נקמה ממדיין: לצאת למלחמה.

יש להבין, שואל רבי מרדכי קמינצקי: על דבר גשמי משיבים בדבר גשמי, אולם מה הקשר בין הנפילה הרוחנית שגרמו המדיינים לישראל לבין יציאה למלחמה נגדם. מוטב היה לקרוא עצרה, לקדש צום ולשוב בתשובה. אבל מלחמה?!

זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה, הצליחו לארגן משלוחים של ילדים מאירופה שישבה על חבית אבק שריפה העלולה להתלקח בכל רגע, לאנגליה. משלוחים אלו נודעו לאחר מכן בשם "קינדר-טרנספורט" (הובלת ילדים).

עסקני היהדות החרדית שקיבלו את הילדים בלונדון, ניסו לשכן אותם בבתי יראי השם, כדי שימשיכו לקבל חינוך יהודי כשר כפי שהיה בבית הוריהם. אלא שמספר המשפחות החרדיות שיכלו לאמץ ילד – מבחינה כלכלית – היה מועט מאוד. לעומת זאת, למשפחות החילוניות היהודיות שרצו לאמץ ילדים אלו – לא אבו העסקנים לשלוח אותם, שכן בבתים אלה יסורו לבטח מדרך אבות.

ראב"ד לונדון בעת ההיא, הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, נטל על עצמו להשיג את המימון הדרוש לחינוכם של ילדים אלו ולאימוצם בבתי משפחות שומרות תורה ומצוות. בין היתר, הוא התקשר לגביר גדול המתגורר בלונדון, יהודי, אבל רחוק משמירת תורה ומצוות. בשיחה הטלפונית איתו התחנן הרב: "בבקשה, מדובר כאן בעניין של פיקוח נפש! אנא - "

"כבוד הרב!" קטע אותו קול נזעם מעברה השני של השפופרת. "גדלתי בבית שומר תורה ומצוות. כשהייתי ילד קטן אחותי חלתה, אבא – שלא היה מעז לחלל שבת בשום מצב בעולם – שלח אותי בעיצומו של יום השבת להזעיק את הרופא, תוך שהוא מזרזני שהרב פסק שזהו 'פיקוח נפש'.

"פיקוח נפש", המשיך הגביר להטיף מוסר לאחד מגדולי הדור, "זה מצב של חולה אנוש. אתה לא יכול להשתמש במושג הזה בצורה זולה כפי מה שמתחשק לך. תסלח לי", מצא הגביר פתח להתחמק מבקשת הרב, "אבל אני לא יכול להמשיך לשוחח בנושא זה כשאתה לא מעניק את הערך הראוי למושגים שחיים ומוות תלויים בהם"...

ימים מספר חלפו. בליל שבת, בעיצומה של סעודת שבת בבית הגביר – ששומר מצוות לא היה אבל מסורת קיים – צלצל הטלפון. המשרתת הגויה העבירה את השפופרת לבעל הבית תוך שהיא מסבירה שזו שיחה דחופה מאוד.

"מדבר אברמסקי", נשמע הקול מעברו השני של הקו. פני הגביר החווירו.

"עכשיו אתה מאמין לי שמדובר בעניינים של חיים ומוות?! אם אני מתקשר אליך בעיצומה של שבת עבור הילדים הללו - - - "

"סליחה כבוד הרב", מלמל העשיר הנבוך. "אתן לכם ככל שתבקשו"...

מלחמת מדיין – מבאר הרב קמינצקי – לא נעשתה כפעולה גשמית שבאה כתגובה לנפילה רוחנית. הקב"ה לימד את בני ישראל מסר לדורות: אדם שרוחניותו מוטלת בסכנה, עליו לאזור את כלי מלחמתו ולצאת למלחמה על חייו!

לפי החשיבות שמעניק אדם לדברים, כך החיים נתפסים אצלו כחיי שעה או כחיי עולם. בכל תחומי החיים, החל ממאכל – כשרות לעומת היגיינה; שידוכים – רוחניות לעומת בריאות; חינוך ילדים – ערכים לעומת נוחות, מקום מגורים – סביבה לעומת איכות, ועוד ועוד.  

***

כשאדם נזעק באמצע החיים, פירוש הדבר שהעניין המסוים הזה חשוב לו ברמת דחיפות גבוהה. הוא מרגיש צורך לעצור, להפסיק את הנזק, או לתקן את מה שכבר נהרס לפני שיהיה מאוחר.

השאלה היא איפה הוא נזעק: על עצירת המונה (גשמיות), או על חייו שהולכים לסכנה (רוחניות).