באמצע השיעור נשמע צלצול של טלפון נייד

המעשה דלהלן התרחש בת"ת 'קרלין', אחד החיידרים המצוינים והמפורסמים של בני ברק.

בשיעור שנמסר באחת הכיתות, נשמע לפתע קול צלצול של טלפון נייד, הבוקע ועולה מִתִּיקוֹ של אחד התלמידים. כיון שהת"ת אוסר להביא מכשיר שכזה, הביטו כל הילדים בפליאה על החבר ההוא, והדבר גרם לו בושה.

כמובן שגם המלמד לא יכול היה לשתוק נוכח הצלצול הסלולרי, ואסור היה לו להתעלם מכך. ברם, הוא ניגש אל הילד הנכלם בפנים מחויכות, ליטף אותו בחיבה ושאל לפשר הדבר. תגובתו השקולה של המלמד, והעובדה שלא בא אליו מיד בטענות ובכעס, הרגיעה את הילד, שמן הרגע הראשון טען שאין הוא יודע כיצד הגיע המכשיר לתיק שלו.

'אין לי ממש שום מושג איך זה קרה, אבל ברור לי כשמש שלא אני הכנסתי את המכשיר לתיק', אמר הילד.

המלמד עשה רושם כמי שמאמין לו בהחלט, אבל עקב החומרה שמייחסת ההנהלה להבאת מכשיר סלולרי לחיידר, ביקשוֹ לרדת אל המנהל, ולספר לו את כל הסיפור.

האמא הגיבה בהפתעה מהולה בשמחה

הילד עשה את שהתבקש, והתדפק על דלת המנהל. והנה, גם מנהל הת"ת קיבל את התלמיד בחיוך, וכששמע את תגובת הילד שאמר שאין הוא יודע כיצד הגיע המכשיר לתיקוֹ, התקשר לביתו של הילד.

על הקו היתה האמא, שבשומעה שמכשיר סלולרי צלצל מתוך התיק של הבן שלה, הגיבה בהפתעה שהיתה מהולה בשמחה: 'עכשיו אני מבינה מה קרה'...

היא הסבירה למנהל שכאשר הכינה, בשעת בוקר, את תיקו של הילד, והכניסה לתוכו את שקית האוכל ואת שאר הדברים, הבחינה לפתע שהמכשיר הסלולרי שהיה מונח בכיסה, נעלם...

'חיפשתי אותו בכל מקום בבית, רק לא בתוך התיק של הילד... לא עלה בדעתי לרגע שהמכשיר פשוט נפל אל תוך התיק בשעה שהתכופפתי והנחתי שם את האוכל - - -

'רק עכשיו, לאחר שאתם מתקשרים אליי ומודיעים לי על הצלצול שנשמע מהתיק, אני מבינה מה קרה, ומתנצלת מראש על אי־הנעימות. ומה שברור הוא, שהילד שלי בודאי אינו אשם, והוא לא ידע כלל שהמכשיר הוכנס אל התיק'! - אמרה אימו של הילד למנהל הת"ת.

עכשיו צריכים להרהר בקול, ולחשוב מה היה עולה בגורלו של הילד אם המלמד והמנהל לא היו מאמינים לו שהוא דובר אמת, ושהוא אכן איננו אשם במה שקרה. הרי רמת הבושה שהיתה נגרמת לו היתה עלולה להיות נוראה, ולהביאו לעזיבת הת"ת, ולהתדרדרות כללית, וכל זאת ממש ללא עוול בכפו.

ברם, כיון שהצוות החינוכי נתן את אמונו בילד, והעניק לו את ההרגשה שהם אכן מאמינים לו, לא נפגע הילד במאומה, וכל הפרשייה באה בשלום על פתרונה.

אבל הסיפור עדיין לא תם.

המנהל לא הסתפק בכך

המנהל היה יכול מצידו לסיים בכך את הטיפול בפרשה, ולהורות לילד לשוב לכיתתו, תוך שהוא מחזק את ידיו, ואומר לו מילות־עידוד בסגנון 'ידענו תמיד שאתה ילד טוב', וכו'.

אבל הוא לא הסתפק בכך. המנהל לא נתן לילד לחזור לכיתה לבדו. הוא עלה יחד איתו, ושניהם עמדו לפני כל החברים, והמנהל סיפר את כל מה ששמע זה־עתה מהאמא. לאחר מכן צבט לילד על לחיו בחיבה, ואמר לפני כל ילדי הכיתה:

'נו, אתם רואים איזה חבר טוב ומחונך יש לכם בכיתה'! - - -

בכך השיב מנהל הת"ת לאישיותו של הילד את כל הביטחון העצמי שאולי נגרע ממנה.

והוא־הוא היסוד, וההסבר, למעשה המופלא שהבאנו בתחילת הדברים על המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל.

אפשר להעיר לחניך, מותר אפילו לגעור בו, וגם יותר מכך, לפי הענין. אבל כלל זה יהיה בידו של כל מחנך והורה באשר־הוא: את האמון - לעולם אל תיקח מהילד.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.