שני הילדים "שיננו" רק מילה אחת, ועליה חזרו ללא ספור

למרות החובה המוטלת על ההורים להחדיר בילדיהם שיש דין ויש דיין, ואת כל מעשה יביא האלוקים במשפט, יש לפַתח ערוצי־קשר הסברתיים עם הדור הצעיר, ולא לצוות עליהם בסגנון 'שחור־לבן', כך מותר וכך אסור לעשות. הכל מודים שהמצב האידיאלי הוא שהילד יבין את שנדרש ממנו, והורים שינסו ללכת רק בדרך של ציוויים ואזהרות, דרכם לא תִּצְלח.

נכנסתי פעם לבית המדרש ופגשתי בשני ילדים כבני חמש, ואולי אף פחות מזה, שהוציאו גמרות מארון הספרים וישבו ללמוד. ברגע הראשון התפלאתי כיצד יתכן שזאטוטים שכאלה לומדים כבר גמרא, ולא עוד אלא שהחלו להתנועע "כמו גדולים", וכלפי חוץ נראה היה שהם לומדים את אחת הסוגיות הקשות בש"ס.

הילדים לא הסתפקו בכך אלא נפנפו באצבעות ידיהם, מָשָׁל מתווכחים הם על סברה מפולפלת של הרשב"א והרמב"ן, הראב"ד והרמב"ם. עתה לא יכולתי כבר להתאפק. התקרבתי אל השניים כדי לשמוע על מה דבריהם נסובים, ונדהמתי למשמע אזניי.

שני הילדים הקטנים "שיננו" רק מילה אחת, עליה חזרו ללא ספור. רק על מילה אחת.

יודעים אתה מה היתה המילה?

"אסור"!

כך, ללא מילים, ישבו להם שני הילדים ואמרו "אסור, אסור, אסור", ועוד פעם "אסור, אסור, אסור", ועוד פעם ועוד פעם, והכל בניגון הלימוד של המבוגרים...

וחבל.

וכי כל היֶּדע של ילדי ישראל על התורה מצטמצם בכך שאסור ואסור ואסור?! אין שום דבר מותר, רק אסור?! אתמהה!

במקום להנחיל להם את מתיקות התורה ונעימותה, ולהעניק לילדינו את העובדה המשמחת שתורתנו היא תורת חיים על כל המשתמע מכך, עוסקים רק באיסורים ואזהרות!

אוהבים "תכלע'ס"

נכון שעצם העובדה שילדים קטנים נכנסים לבית מדרש, פותחים גמרא ויושבים ללמוד, אפילו שזה רק "כאילו", מעלה גדולה יש בכך. יש בכוחה של עצם הישיבה במקום קדוש ליטוע בילדים אהבת תורה ויראת שמים, בראותם ובהתבוננם על הלומדים העמלים בתורה באמת.

לכן, לא כל כך נורא אם יֵשבו בבית המדרש וישננו כל הזמן את המילה 'אסור'... כוונתנו היתה להעיר שדרך החינוך המתאימה יותר לדור שלנו היא להאהיב על הנוער את הלימוד, ואת ענייני הרוחניות בכלל.

האם לא כדאי בדור פרוץ שכזה לחנך את ילדינו שהאושר הגדול ביותר עלי אדמות נמצא רק בלימוד התורה וביגיעתה? הרי על ידי כך נוכל להביא אותם למצב שבו ילמדו את התורה מתוך חשק, מתוך אהבה ומסירות!

ילדים שגירסתם מצטמצמת בכך ש"אסור ואסור ואסור", לא יוכלו להתמיד ולישב באהלה של תורה לאורך זמן. היום או מחר תחול התפרקות במושגי הלימוד שלהם, ואז - מי עָרֵב בעדנו שהם יישארו בכלל בבית המדרש?!

יתירה מכך, שמעתי פעם ממנהלה הרוחני של ישיבת כפר חסידים, הגה"צ רבי דב יפה, שאמר שכהיום אנו חיים בדור שאוהב "תכלע'ס". לא מוכנים לעסוק בהווא־אמינא, ובדברים שאין בהם מסקנה. לכן, אמר המשגיח, במקום לומר לילד על כל צעד ושעל אסור לעשות כך ואסור לעשות כך, עדיף לומר לו "אם תתגבר על עניין פלוני תהיה לך מצוה גדולה".

בדרך זו, לבד מכך שהחדרת בו את ה"עשה טוב", שהוא כל כך חשוב ונצרך בתקופתנו, הבאת אותו לידי תכלע'ס. עכשיו הוא יודע שאם יתגבר תהיה לו מצוה.

תדברו בלשון של עידוד

כל דבר וכל נושא בעולם, עשוי לשמש כמקור להפחת־חיים ותקווה, כמו שהוא עלול לשמש כנקודת־מוצא למפח־נפש ואכזבה גדולה. השאלה היא, מאיזה צד אנחנו לוקחים את הדברים, וכידוע.

הגיעה אלינו שאלה על יתומה שחברותיה לכיתה מתכננות את מסיבת סוף־השנה, ולשם כך הן צריכות כידוע לשיר ולהציג הצגות. השאלה היתה, האם מותר ליתומה זו, הנמצאת בתוך שנת־האבל על אביה, רח"ל, להשתתף בשירה ובהצגות?

השבתי, שמצד ההלכה הדבר אסור. אבל - הוספתי ואמרתי - אל תאמרו לה סתם־כך שהדבר אסור לה, שהרי כל היום וכל השנה הזו היא שומעת 'אסור אסור'. כדאי יותר שתאמרו לה את ההוראה בנוסח מעודֵד, כמו למשל שניצבת עתה בפניה עוד הזדמנות מצוינת לקיים מצוות כיבוד־אב מדאורייתא, וחבל להפסיד הזדמנות שכזו.

או שתתארו לה כיצד אבא שלה שמח ומאושר בשמי־שמים מילדתו זו, המצייתת לתורת ישראל, ונשמעת להוראות־ההלכה המסורה מדור דור. וכל כיו"ב מילות של עידוד ותקווה.

לסבול את 'גילויי התוקפנות'

אסור לומר כל הזמן אסור, אבל בודאי שעלינו לאמן את הילד, כבר בשנת חייו הראשונה, שאם ההורים החליטו לא לתת לו דבר פלוני, מפני שאינו מתאים לגילו או שעלול להזיק לו, הוא לא ישיג את הדבר ההוא על ידי תוקפנות עקשנית.

על ההורים להסתגל לסבול את גילויי־התוקפנות, הבכיות והצרחות, ורקיעת־הרגליים בקרקע, ולא להיכנע לשום דבר. שאם תיכנע, אתה נותן לו את מבוקשו בגלל אהבת עצמך, כדי שלא להפריע את מנוחתם, מה שלא היית נותן לו מתוך אהבתך האמיתית אליו.

עם זאת, מדגיש הגרש"ר הירש, על ההורים לנהוג משנה־זהירות בעניינים אלה, ולחסוך במידת האפשר במתן פקודות ובסירובים. לעולם אל תגזור על הילד דבר מיותר, חסר־חשיבות. אבל, אם ציווית, עליך לעמוד בכל תוקף על מילוי ההוראה, ואם סירבת לעשות לו דבר־מה - עליך לעמוד על סירובך למרות כל ההפצרות והלחץ מצד הילד.

וויתור אחד של מה־בכך, טומן בחובו סכנה של ממש לעתידו של הילד. בזה הינך קובע את ערכו של דיבורך בעיני הילד, ולכן יש להיזהר מאוד מהוצאתה־בפה של המילה: 'לא'.

ככל שאפשר להרשות לו, תרשה, ולעולם אל תצווה עליו או תאסור ותסרב לו, מתוך מצב־רוח אישי שלך, שאין לו כל קשר עם הילד. ובמלים אחרות: אל תרשה דבר שאחר כך יהא עליך לאוסרו, ואל תאסור דבר שאחר כך יהא עליך להתירו.

אלו כללי החינוך בגיל הינקות, שלעולם אין בהם מוקדם מדי. מי שיקפיד על כללים פשוטים אלה מתוך הבנה, ירגיל את ילדו כבר בגיל הכי־רך לשלוט על רצונותיו, לרסן את יצריו על ידי מצווה מגבוה.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.