הילד השובב עמד כולו רועד, והמתין לגרוע מכל

מחנך דגול היה בבני ברק ושמו הרה"ג רבי ברוך שיש זצ"ל, שזכה לגדל המוני תלמידים בתלמודי תורה שונים ברחבי הארץ. התכונה האופיינית שהוציאה את שמו בקרב כל התלמידים, היתה החיבה והאהבה האמיתית שלו לכל תלמיד. עד כדי כך שגם לאחר שחלפו עשרות שנים מאז שנפרדו ממנו, עדיין נותרה האהבה ביניהם גדולה כשהיתה.

כל דרך־חינוכו והקשרים שפיתח עם תלמידיו היו בדרך של אהבת־אמת, וגם כאשר נצרך להוכיח תלמיד על מעשה לא־טוב, עשה זאת מתוך חיבה עזה, שהורגשה לאורך כל הדרך על ידי כל התלמידים. זו היתה הסיבה שדברי התוכחה שלו, שנאמרו בחן ובנועם, נקלטו היטב על ידי החניכים.

כמעט אף פעם לא הוצרך לסטור לילד על לחיו. הלטיפות שנתן והחיבוקים שהעניק לכל התלמיד, היו שווים פי כמה וכמה, והתוצאה שנגרמה על ידם היתה עצומה.

בימי ה'שבעה' לפטירתו, בסוף חורף תשע"ד, הגיע לבית האבלים אברך מבוגר כבן 65, תלמיד חכם משכמו ומעלה, שסיפר את שקרה איתו בעת שלמד ב'בתי אבות' שליד ישיבת פוניבז'. אבא שלכם, מספר האברך לבניו של הרב שיש, עמד בראש הניהול החינוכי של 'בתי אבות', ויכולני להעיד על מאות רבות של תלמידים, שאלמלא היו תחת שבט־ניהולו של אביכם הדגול, היו מגיעים לאשפתות.

אינני זוכר ולוּ פעם אחת שהמנהל הרים את ידו על אחד התלמידים. את הבעיות החמורות ביותר הוא פתר בדרכי נועם, ובאמצעי שכנוע שהיו הרבה יותר יעילים. אבל פעם אחת הוצרך בכל זאת לסטור על לחיו של תלמיד, ובמקרה היה זה אני...

עוד צעד ועוד צעד

אני הייתי בין אחד השובבים הגדולים של הת"ת, סיפר האברך, ואף מלמד לא הסתדר איתי... פעם עשיתי באמת את אשר לא יֵעשה, ולמלמד לא היתה ברירה אלא להביאני בפני המנהל ולספר לו על תעלוליי.

הרב שיש האזין לדברי המלמד, הודה לו על הטיפול המסור בתלמידים, והמתין לצאתו מהחדר. ואני, עמדתי מן הצד, כולי רועד, והמתנתי לגרוע מכל. והנה המנהל קם ממקומו, ומתקרב לעברי.

ומרים כבר את ידו.

המנהל עושה צעד נוסף, ואומר לי, כשידו מורמת, 'אני אוהב אותך, תדע לך שאני אוהב אותך, ושום דבר לא יצליח לקחת ממני את האהבה אליך'... והנה הוא עושה עוד צעד, ומתקרב לעברי, כשהיד עדיין מורמת.

ועוד צעד, ועוד צעד. ועם כל צעד, הוא אומר, כמעט צועק, 'אני אוהב אותך, אני אוהב אותך'.

עד שהוא מגיע אליי, ותוך כדי שהוא חוזר שוב ושוב על ההצהרה המלטפת ש'אני אוהב אותך', מניח ידו על לֶחְיִי, וסוטר עליה בקלי־קלות. 'אחרי הכל התנהגת לא כשורה, ואני מחויב להעניש אותך על כך', אמר.

תוצאותיה של הסטירונת הקלילה הזו שנחתה על הלחי שלי, העיד הת"ח, היו הרבה־הרבה יותר חזקות מאשר אם הייתי מקבל סטירה חזקה, וללא כל ההקדמות בנוסח 'אני אוהב אותך'...

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.