חינוך ילדים
כשנכנס המנהל לכיתה והודיע למלמד את הבשורה, כמעט ופרחה נשמתו בשנית
על איזה רכוש הצטער המלמד כאשר גנב פרץ לביתו? ומדוע התקשרה אשתו של המלמד לתלמוד התורה?
- כ"ב תמוז התשע"ח
(צילום: shutterstock)שמעתי סיפור מופלא על אישיות חינוכית דגולה, המוכרת לי באופן אישי, וראויים הדברים לפרסום כדי ללמוד מהם לקח ומוסר.
המדובר במלמד בחיידר, שהמנהל שלו העיד בפניי שבמשך 30 השנים שהוא מרביץ תורה בתלמידיו לא איחר ולוּ פעם אחת להגיע לתחילת השיעור.
חשיבותו של כל רגע בעיני מלמד זה, היא מן המפורסמות, וכל המלמדים בחיידר מכירים אותו כאחד שלא שייך שיאחר לשיעור. פשוט לא שייך.
המלמד ננער ממקומו
והנה, מספר המנהל, קרה פעם והמלמד הזה לא הגיע בשעה 8 לתחילת הלימודים, אלא איחר ברבע שעה. הדבר היה לפלא גדול, עד כדי כך שכאשר הגיע, הרגשתי צורך לשאול אותו מה יום מיומיים, או יותר נכון: מה יום משלושים השנים שחלפו?
תשובת המלמד היתה שבלילה אירעה פריצה לביתו, והדבר גרם לו לצער רב, ובגין זה התאחר מלהגיע בזמן לשיעור.
'הנני מאחל לך שהקב"ה ימלא חסרונך, וישיב לך את הממון שנגנב לך', אמר המנהל.
ברגע זה ננער המלמד ממקומו, והשיב למנהל 'וכי הנני זקוק לתנחומים על הממון שנגנב לי? האם אתה חושב, מנהלי היקר, שבגין הפסד ממון הייתי מצטער כל כך, עד כדי איחור לשיעור'?
עכשיו כבר לא הבין המנהל את כוונת המלמד שלו. 'אז מה גרם לך צער כה גדול'? - התפלא.
והמלמד השיב. נכון שבמהלך הפריצה נגנבו מביתי גם כסף ותכשיטים לרוב, אבל לא על כך הצטערתי. ידעתי שכל ענייני הממונות נגזרים על האדם בראש השנה, והכל מן שמיא, ואין להצטער ולבכות על כך.
על מה אפוא הצטערתי? - באחד הימים האחרונים ערכתי מבחן לתלמידי הכיתה, והרי כידוע לך אני משקיע מאמצים רבים בבדיקת התשובות, תוך שאני מקפיד שהציון יהיה מדויק עד מאוד; לפעמים אני מוסיף על תשובות הילד, כותב לו הערות שיעודדו אותו להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה; יש ואני מצרף לו תוספות חשובות, ובקיצור: הבדיקה שלי איננה סתם בדיקה. היא בדיקה מעמיקה מאוד.
הניחומים לא היו במקומם...
אמש סיימתי לבדוק את עשרות המבחנים, והנחתי את החבילה בתיק שלי, כדי למוסרה למחרת לתלמידים. בחבילה זו מונחת, כאמור, השקעה גדולה עד מאוד, ורק השי"ת יודע את מידת המאמצים שלי בעניין זה.
כשקמתי בבוקר, וראיתי שהיתה פריצה בבית, הדבר הראשון שרציתי לבדוק הוא לא אם התכשיטים נשארו במקומם, אלא מה קרה לתיק עם המבחנים. וכשראיתי שהתיק נגנב, כמעט ופרחה נשמתי, ולא יכולתי להירגע מהעובדה שהמבחנים הלכו לאיבוד.
ולכן איחרתי רבע שעה לחיידר.
עכשיו ירד המנהל לעומק דעתו של המלמד, והבין שניחומיו בקשר לענייני הממון, לא היו במקומם... לפני שנכנס המלמד לכיתתו, אמר - בעיניים דומעות - "רק השי"ת יודע כמה מאמצים השקעתי בחבילת המבחנים הזו, ולכן אני מתפלל להקב"ה שיעשה איתי חסד, וברחמיו הגדולים יגרום שהתיק הזה ימצֵא".
הסיפור עוד לא נגמר.
מסירותו של מלמד זה לתלמידיו, הינה כה גדולה, עד שמסירות זו עברה גם למשפחתו, ולאשתו. וכך, לבד מהעובדה שמעולם לא איחר להגיע לשיעור, גם אשתו מעולם לא התקשרה לחיידר, וביקשה לשוחח איתו.
על מכשיר סלולרי שימצֵא בכיסו - אין מה לדבר; אבל גם דרך הטלפון הרגיל, אשתו לא התקשרה מעולם. היא ידעה שהזמן שבו הוא נמצא בחיידר, הוא קודש־קודשים, ואסור להפריע לו.
האשה לא התייאשה
והנה, באותו בוקר שבו איחר המלמד לשיעור, מתקשרת אשתו באמצע השיעור, ומודיעה למנהל שיש לה הודעה דחופה מאוד לבעלה, והיא מבקשת שייגש אליו באמצע השיעור, וימסור לו את ההודעה.
'מה קרה'? - שאל המנהל בבהלה. 'לך ותודיע לו שמצאתי את התיק עם המבחנים, והכל בסדר', ביקשה האשה.
מה מתברר? - כשראתה האשה המסורה את עוגמת הנפש העצומה שהיתה לבעלה כתוצאה מגניבת המבחנים, החליטה להשקיע מאמצים בחיפוש אחרי התיק.
היא העלתה בדעתה, שיתכן מאוד שהגנבים פתחו את התיק, ומשראו שאין שם כסף, ולא תכשיטים, השליכוהו לפח האשפה הקרוב.
היא יורדת למטה כדי לחפש בפח האשפה של הבנין, ובדיוק באותו רגע רוֹקֵן רכב האשפה העירוני את תכולת הפח, והתכונן לזוז ממקומו.
האשה לא מתייאשת, ומסמנת לנהג לעצור לרגע, וכשהוא עוצר - היא מכניסה את ראשה אל ערימות הזבל שברכב, ובודקת... ומוצאת את התיק הנכסף כשהוא מונח שם, בתוך הזבל...
כשנכנס המנהל לכיתה, והודיע למלמד את הבשורה הטובה, כמעט ופרחה נשמתו בשנית...
ראה השי"ת את מסירותו של מלמד זה לתלמידיו, וראה גם שהמבחנים חשובים בעיניו יותר מכל כסף וזהב בעולם, וסייע לו באופן על־טבעי למצוא את האבידה החשובה.
מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.