מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל התאמץ לכבד את הבחור ה"פשוט"

בכינוס חינוכי שנערך בירושלים התריע הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת 'קול יעקב', על החיוב המוטל על כל מלמד לכבד את כל תלמידיו, ובמיוחד את החלשים שבהם, ועל אחת כמה וכמה שלא לבזותם בשום אופן. הדברים הובאו בקובץ מיוחד שיצא לאור על ידי מכון בית יעקב למורות בירושלים.

הגר"י עדס סיפר שמרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל ישב פעם בחדרו שבישיבת 'עץ חיים'. סביב השולחן ישבו כל האריות של הישיבה. לפתע, נכנס לחדר אחד הבחורים 'הפשוטים'. לפליאת כל הנוכחים, רבי איסר זלמן ממש התאמץ לכבד אותו, פנה אליו בתארי־כבוד והוקיר את צורת־לימודו והישגיו.

כשיצא הבחור, שאלו התלמידים את רבי איסר זלמן: 'האם הרב אינו מכיר את הבחור הזה? לשם מה טרח כל כך לכבדו'?

השיב להם רבי איסר זלמן: 'אני מכיר אותו יותר טוב מכם, ויודע אל־נכון מי הוא הבחור ומה מצבו הרוחני. בכוונה תחילה נקטתי בכל אמצעי־הכיבוד שעמדו לרשותי, שכן עכשיו, לאחר שכיבדתי אותו, הוא יעשה הכל להיות ראוי לכבוד שנתתי לו'.

זה המוטיב, וזו התחושה שצריכה להיות בכל כיתה, וזו ההרגשה שכדאי מאוד שתהיה בכל בית. כי אם יש בתים שהילדים בורחים מהם, קובע הגר"י עדס בבהירות, זה בלי שום ספק באשמת ההורים. ומי שבורח מהישיבות, זה בגלל הר"מים שלא נהגו עימו בכבוד הראוי.

זה האל"ף! אחרי שנזכה להעמיד בתים בנעימוּת, והילדים שלנו יאהבו אותנו, נוכל לדבר הלאה על כללים כאלה ואחרים בחינוך. לפני כן, אין כלל על מה לדבר.

אם הבתים ובתי החינוך שלנו יהיו מקומות שהבנים והבנות יאהבו לשהות במחיצתם, ויחושו בהם נעימוּת ויֵדעו שהם רצויים שם - רק אז יהיה עם מי לדבר, ואת מי לחנך, ולמי לפתור שאלות ובעיות.

הילד לא אוהב את אף אחד

אני זוכר מעשה שאירע לפני כארבעים שנה, סיפר ראש ישיבת 'קול יעקב', כאשר פגשתי בילד כבן 9. ביקשתי ממנו שיכנס עימי לחדרי, ואמרתי לו: 'אשמח אם תענה לי על כמה שאלות'. הוא נעתר לי. שאלתי אותו: 'אתה אוהב את המורה שלך'? והילד השיב: 'לא'. 'את המחנך'? - 'לא'. 'את המנהל'? - 'לא'.

ואז הוספתי לשאול: 'את ההורים שלך אתה אוהב'? והוא שתק. היה לו שכל. אבל אני הבנתי; הוא לא אוהב אף אחד. נחרדתי.

אתם יודעים למה ילד בן 9 לא אוהב אף אחד? התשובה פשוטה: כשילד קטן־קטן עושה את הפסיעה הראשונה שלו, ומתחיל ללכת, כולם שמחים איתו וסולחים לו על הכל. גם אם שבר כמה עציצים בדרכו, הרי הכל מבינים שאין על מי לכעוס.

אבל, כשהוא מתבגר, לפתע משתנה כל היחס אליו. המילה שהוא שומע הכי־הרבה, היא: אסור, אסור, אסור. בבית הכל אסור, וגם כשהוא הולך לחיידר הכל אסור. כך הוא מפתח שנאה לכל מי שגדול ממנו. בהגיעו לגיל 17, הוא כבר עמוּס בשנאה ותיעוב.

'אבא שלי אומר לי כל הזמן שאני רשע'

פעם, בערב יום כיפור, שאלתי ילד אחד: 'מה אתה חושב לקראת יום כיפור'? והילד השיב לי: 'אני בטוח שהנני הרשע הכי גדול בעולם'! אמרתי לו בפליאה: 'ילד בן 6 יכול להיות רשע כזה גדול'?! גם על השאלה הזו הוא השיב: 'זה מה שאבא שלי אומר לי כל הזמן'! - - -

'אתם מבינים באיזו עוולה חינוכית מדובר'?! - זעק הגאון הרב עדס; אבא, הלחוץ מן־הסתם בענייניו, ואולי גם בעבודת השם שלו, מחדיר בבנו, מגיל ינקות - 'אתה רשע'. ואיך נְצַפה שמהילד הזה יגדל צדיק ועובד־השם? איך?

ראש הישיבה המשיך לספר: עברתי פעם ברחוב ושמעתי צעקות רמות של אשה העולות מתוך בית אחד. אני לא מסוגל לחזור על המלים שהיא הוציאה מן הפה. הדבר כאב לי עד מאוד. חששתי אולי יש שם בעיה בשלום בית. החלטתי להיכנס, ואולי־אולי אוכל לעזור במשהו.

כשהתקרבתי לדלת, שמעתי קול דק של ילד קטן, מצפצף ומתחנן: 'אני לא אעשה ככה עוד פעם'. והבנתי שכל הצעקות הללו היו על ילד כבן 5. 'אתה רשע! אתה אכזר! מה יצמח ממך'! - צעקה עליו האמא.

אי אפשר לבנות בתים כאלה! מי שמגדל ילדים בצורה כזו, לא יוכל אחר כך לבוא בטענות ולשאול למה הם אינם גדלים כראוי.

האב דחה את הילד בבוז

כל מי שעוסק בחינוך צריך לדעת שגם לילד בן שלוש יש מהלך של מחשבה. הוא בנה לעצמו תיאוריה כלשהי, ודורש שיעשו לו כך וכך. גם אם המהלך שלו מעוּות, אבל אין מה לעשות; זה מה שהוא רוצה. כשאנחנו דוחים אותו, ועוד בתנועת־יד מְבַזָּה, אפשר לשבור את ליבו ואת דימויו העצמי.

בעיני ראיתי פעם יהודי מבוגר שילדו הקטן הטריד אותו בדברים ילדותיים. האב המבוגר פעל לפי דחפיו, ודחה מעליו את הילד בבוז. ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'תסלח לי שאני מתערב לך בחיים, אבל אומַר לך משפט שתזכור לכל החיים: גם לילד יש נפש של אדם, ולא של בעל חיים שאפשר לגרש אותו בבוז. ילד הוא אדם עם דעת, וגם אם דעתו עדיין אינה כדעתך, ולא הגיעה למדרגה שלך, יש להתייחס אליו בהתאם'.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.