"ראש הישיבה קם לקראתי וחִבְּקַני באהבה שאין כמותה"

את הדברים הבאים סיפר לנו אברך, ת"ח מופלג, וסיפורו נסוב על התקופה שבה למד באחת הישיבות המפורסמות בארץ ישראל. מנהגי היה, מספר הת"ח, להשכים בשעה מוקדמת מאוד, ולהיכנס להיכל הישיבה על מנת להכין את השיעור שייאמר באותו יום, וגם כדי לחזור ולשנן את מה שלמדנו אתמול בשיעורו של ראש הישיבה.

והנה, יום אחד התקשיתי בהבנתו של תוספות מסוים שהוסבר בשיעור־כללי, ומיד לאחר השיעור ניגשתי לראש הישיבה, הידוע כאחד מראשי הישיבות המפורסמים ביותר, וביקשתיו שיבאר לי את הדברים.

אבל גם לאחר שראש הישיבה הסביר לי בטוב טעם ודעת, לא ירדתי אל־נכון לעומק הדברים. ניגשתי אליו שנית, והוא השיב לי במאור פנים והעניק לי ביודעין את ההרגשה שיש לי רשות לשאול כמה פעמים שארצה.

וכך עשיתי.

הקשיתי וחזרתי והקשיתי, ולא הרפיתי מראש הישיבה. זכורני, שפיעמה בי השתוקקות אמיתית לדעת את ביאורו של התוספות שהיה קשור לפשט של הסוגיה.

'אני עסוק'!

בפעם המי־יודע־כמה שבאתי לשאול, התקבל במשרד טלפון בהול עבור ראש הישיבה. המזכיר הגיע במיוחד אל ההיכל, כדי לקרוא לראש הישיבה, אולם הגאון שליט"א סימֵן בידיו שאין הוא יכול לבוא עכשיו, והצביע עליי כאומר 'אני עסוק עתה עם תלמיד, ואין לי אפשרות להשיב לטלפון'.

ברם, המזכיר סימן אף הוא בידיו שהטלפון דחוף מאוד, וכפי שהבנתי היה זה אחד התורמים הגדולים של הישיבה שביקש לשוחח אישית עם מורי־ורבי, אבל הרב חזר ורמז שאין באפשרותו להשיב לשיחה.

בלית ברירה שב המזכיר לחדרו, אלא שלא חלפו 5 דקות והוא מגיע שוב, ואני עדיין ליד מקומו של ראש הישיבה, מתקשה בהבנת דברי התוספות.

כנראה שבשלב זה הבין ראש הישיבה שאי אפשר כבר לדחות את השיחה, וביקש ממני סליחה בחיבה מופלגת, וניגש למשרד כדי להשיב לטלפון.

זה היה כמה דקות לפני תפילת מנחה. שיחתו של ראש הישיבה התארכה עד לאחר התפילה, ואני נאלצתי ללכת אז לביתי, כדי להקביל את פניו של אבא שלי שחזר מחוץ לארץ, עד ששכחתי מכל העניין.

"לא שכחתי אותך!"

למחרת, קמתי כמנהגי באשמורת הבוקר, פתחתי את דלת ההיכל, וליבי קפא במקומו.

ראש הישיבה ישב במקום הקבוע שלי. וכדי שלא תהיה טעות בהבנת הדברים, אומַר שוב: הוא ישב על המקום שלי, וכמו המתין לי שאגיע. כאמור, השעה היתה מוקדמת מאוד, וראש הישיבה שידע שאני קם בשעה זו, הטריח את עצמו לקום יחד איתי.

לא ידעתי את עצמי מרוב התרגשות. וראש הישיבה, כשראה שנכנסתי לאולם, קם לקראתי - תשמעו היטב - ניגש אליי וחבקני באהבה שאין כמותה, ואמר:

"אל תחשוב ששכחתי אותך. אני מתנצל ומבקש סליחה על ההפרעה שהיתה לנו אתמול לפני מנחה. שיחת הטלפון היתה אכן דחופה מאוד ולא יכולתי שלא להשיב. עכשיו אני עומד לשירותך. שאל בני שאל"...

כך מגדלים דורות של תלמידים אוהבי־תורה.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.