האבא התלונן שהבחור המצוין מאפיל על בנו, ולכן אין לו נחת...

כוחה של תחרות וקנאת־סופרים, ורב ועצום הוא. בעצם, זה התמריץ הגדול ביותר. אבל יש מקרים שהתחרות פועלת בכיוון ההפוך, ועל המחנכים להיות עֵרים לכך.

בא אליי יהודי אחד וסיפר שבנו הוא אחד המתמידים והמצטיינים בישיבה בה הוא לומד, וראשי הישיבה ממלאים פיהם בדברי־שבח וקילוסין על בנו, ומנבאים לו עתיד גדול.

אולם, ממשיך האב, לפני זמן־מה נכנס לישיבה בחור מצוין, שהחל 'לדבר בלימוד' עם הר"מים והבחורים, ובתוך זמן קצר כבש את ליבם, ושמו יצא לתהילה, עד שהאפיל על שמו הטוב של הבן שלי...

מאז ששמעתי שהר"מים משבחים כל כך את הבחור החדש ומפליגים במצויינותו, אין לי כל הנאה ונחת מהבן שלי... האב הוסיף וציין שבנו הוא טיפוס שקט, ולכן הבחור החדש שניחון גם בתכונות חברותיות מאוד, הצליח להאפיל עליו באופן מיידי.

תופעה מבישה

דבריו של האבא גרמו לי לצער רב, לא מפני שהבחור המופלג האפיל על הבן שלו, שהרי זו אינה בעיה כלל וכלל. הצטערתי מאוד להיווכח עד כמה גדלה סכלותו של אבא זה שאינו יודע פרק בסוגיית חינוך ילדים.

תופעה מבישה זו פושה, לצערנו, אצל אנשים רבים, והיא מצביעה גם על כך שאהבת התורה שלהם תלויה בדבר, ואינה נובעת מאהבת־אמת! ולכן הם גם לא מצליחים להחדיר את אהבת התורה לילדיהם.

כי אם אבא כזה מסוגל לבוא ולומר שאחרי ששמע שיש עוד בחור מצוין בישיבה, אין לו נחת מבנו המתמיד והעושה חיל בלימודו, מה אפשר כבר לדרוש מהצעירים עצמם?...

וכי זה מה שהתורה מחנכת אותנו? - להסתכל על אחרים, ולהפסיק להודות להשי"ת על המתנות הטובות שנתן לנו?

הרי מבט כזה הוא הפוך־על־הפוך מכל מה שחינכונו רבותינו!

אדרבה, יש לחזק ולעודד את הבחורים הצעירים, שיֵדעו שאמנם לא צריך ללמוד בשביל הכבוד, אבל מאידך צריך להיות ברור כשמש שבחור העושה את כל המאמצים שביכולתו על מנת להתמיד ולשקוד על התורה, סוף הכבוד לבוא, וגם אם עכשיו נראה לו שיש אחרים יותר גדולים ממנו, אל יתרגש ואל יתיאש, כי מן השמים זימנו לו כבר את הכבוד המגיע לו.

כל ירושלים דיברה על הבחור ההוא

עכ"פ, כיון שהאב ההוא בא אליי, ותינה את 'צערו' על כך שהבחור החדש מאפיל על בנו, שנחשב כאמור כ'בחור שקט' לעומת השני שכולם 'שומעים אותו', לא רציתי לדחותו בקַש, ולהוציאו מביתי בגערה על כך שהוא בא בטענות־סרק.

סיפרתי לו על מעשה שהיה לפני 75 שנה, כאשר כל ירושלים של הימים ההם דיברה על בן ישיבה אחד, שנודע בהתמדתו הנוראה, עד שממש לא פסק פומיה מגירסא, וגם למדנותו המפולפלת היתה לשם דבר.

בנוסף לכך, לימודו נעשה מתוך מתיקות מופלאה, ומחזה שגרתי היה לראות ת"ח מופלגים נעצרים ליד בית המדרש שבו למד, ומטים אוזנם לקול הלימוד שבקע משם.

גם רבי אריה לוין זצ"ל לא יכול היה להתאפק, ומדי פעם סר במיוחד לבית המדרש ההוא, כדי לשמוע את קול הלימוד, ולחזות בעיניו במידת ההתמדה של הבחור ההוא.

כל העולם חרד למילה אחת היוצאת ממנו!

ממש באותם ימים, היה בירושלים בחור נוסף, שקט מאוד, לא־מוכר, שהגיע עם סבו מרוסיה. גם הוא היה מתמיד גדול. איש לא ידע ממנו, ומההתמדה שלו, אבל הוא ישב ולמד, ישב ולמד, ולא הניח לשום דבר לבלבל אותו.

שמו של הבחור היה: יוסף שלום אלישיב.

כל כך שקט היה, שכשנפגש עם אשתו לעתיד, בתו של רבי אריה לוין, כמעט ולא פתח את פיו.

ומה קרה לבסוף? הבחור המתמיד ההוא, הראשון, קיבל אמנם משרה תורנית מכובדת, אבל כבודו במקומו מונח. ואילו מרן הגרי"ש אלישיב - כל העולם חָרַד לכל מילה היוצאת מפיו, והוא ישב ופסק בעניינים הקשים ביותר, כמו היתר עגונות, פסולי חיתון, וכל הדבר הקשה הביאו אליו.

גם אתה, אמרתי לאבא ההוא, אם איכפת לך על כך שהבן שלך נחשב כבחור שקט, לעומת הטיפוס הרעשני שנכנס לישיבה, קח משל ודוגמא מסיפור זה, ורְאֵה לאיזה דרגות מסוגל להגיע דוקא בחור שקט... אל תרעה בשדות זרים, ואל תבעט במתנה הטובה שהשי"ת נתן לך בדמותו של הבן הזה.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.