אדם המפנה מביתו כל דבר רע יקבל שכרו בכפלי כפליים

על הפסוק 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה' (בראשית, פרק מ"ו פסוק ד') כתב בעל "נתיבות המשפט" :

"הלשון 'גם עלה' תמוה. ולכן נראה כי בכל צרתם לו צר, וכאשר אנחנו בגלות גם השכינה בגלות, וזה המשכון שלנו. וזה אומרו 'אנכי ארד עמך', אף שכבר הבטיחו 'ושמרתיך בכל אשר תלך', אך עתה הבטיחו בהבטחה מחודשת שגם השכינה תהיה בגלות, וזה 'אנכי ארד', גם לו כביכול תהיה ירידה ח"ו, וכאשר 'אעלך' - 'גם עלה', גם אני אעלה". עכ"ל.

ונראה, דהבטחה זו נאמרה ליעקב אבינו לאחר ששלח את יהודה להורות לפניו גושנה. ופירש רש"י, 'כתרגומו, לפנות לו מקום ולהורות היאך יתיישב בה'. ובמדרש רבה שם, 'חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית וועד שיהא מורה בו דבר תורה ושיהיו השבטים לומדים בו'.

והנה, לפי הטעם 'להתקין לו בית וועד', מובן מדוע ניזקק יעקב לשלוח את יהודה לפניו, מפני שבמצרים לא היתה ישיבה, ולא כל אחד מסוגל לטפל כמו שצריך בנושא חשוב שכזה. אבל לפי הטעם השני, ששלח את יהודה 'להתקין לו בית דירה', צריך להבין מה היתה הדחיפות הגדולה לשגר את יהודה בטרם בואו־הוא למצרים; מה היה קורה אילו הגיע יעקב למצרים והיה מתגורר שבוע או שבועיים בבית בנו יוסף מחמד־נפשו, ובינתיים יחפשו אחר סרסורים ומתווכים שיסדרו עבורו דירה נאותה; לשם מה היו צריכים לשלוח את יהודה לחפש דירה?

ובמיוחד קשה, לאיזה צורך רואה התורה לציין פרט הנראה לכאורה שולי וחסר־חשיבות? מה תועלת אפשר להפיק מכך לדורות?

וראיתי תשובה נפלאה בספר "באר יוסף", וז"ל:

"ואפשר, שלא רצה להכנס לגור בביתו של יוסף אפילו בדרך ארעית, משום שהבין שכיוון דיוסף מושל במצרים, וגדולי הארץ ושריה נכנסים ויוצאים בביתו תדיר, לכן מוכרח הוא, על אף צדקותו וחסידותו, להתנהג במידת־מה בנימוסי מצרים, וסידור הבית והנהגתו צריך להיות לפי טעם מושל מצרים.

"ויעקב אבינו חשש פן ידבק בנשים ובילדים איזה שמץ מהם, במלבושים או בשפה ולשון וכדומה, לכן מנע עצמו מלגור בביתו של יוסף אפילו לזמן קצר. השפה שם היתה מצרית, וכל סדרי הבית האציליים לא היו לפי סדר בתי יעקב ובניו, שחייבים להיות בהסתפקות במועט, ולא בית המנוהל בתפארת ובמותרות.

"ושלח מיד את יהודה לכונן ולתקן לו בית מיוחד במקום פנוי, כדי שישארו אך ורק במנהגי אבותיהם, ולא יתרגלו בחוקי מצרים ונימוסיהם". עד כאן דבריו הנפלאים.

הדמעות היו תלויות באוויר הבית

הלקח מפרשה זו לדורות, הוא, שאם מְפַנה אדם מביתו כל דבר רע, ועושהו בכך מקום לשכינה, ישיב לו השי"ת שכרו בכפלי כפליים, ויאמר לו "אתה פִּנִיתָ לי מקום, אתה קיימת ואת יהודה שלח לפניו, גם אני ארד עמך, ובצרתך לו צר, ואנכי אעלה עמך גם עלה".

כי באותה מדה שאדם מודד כלפי השכינה, מודדת השכינה לו, ומשיבה לו מנה אחת אפיים של קירבה וחיבה.

אבל יש להוסיף על דברי ה"באר יוסף", ולומר שֶׁאַל נצייר לעצמנו את ביתו של יוסף כבית שיש בו רק גינוני מלכות מצריים, עם הנהגות של אצולה וכיו"ב. אם רוצים לדעת על מהות הדירה שבה התגורר יוסף, נעיין במדרש הגדול בפרשת וישב, הכותב כדברים האלה:

"ויבוא (יוסף) הביתה לעשות מלאכתו, אמר ר' אבא בר יצחק, באותו הבית נעשו נסים לשרה, ובו נעשה נס ליוסף, דכתיב ותֻּקח האשה בית פרעה". דהיינו שכאשר בא יוסף לבית פרעה, מצא לפניו את דמעות־עיניה של שרה, שהרי חז"ל מספרים "כל אותו הלילה היתה שרה שטוחה על פניה ואומרת, רבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה שלא ינזק, ואני יצאתי באמונה ושמתי בטחוני בך, אע"פ שלא הבטחתני, עשה בשבילי"...

דמעות אלה היו עדיין תְּלוּיוֹת באוויר הבית, וספוגות בו, עד שנתמזגו עם דמעותיו של יוסף, ועלו יחד לפני כסא הכבוד בתפילה ובתחנונים לפני שומע קול בכיות, וכל זאת כדי להביא להצלתו של יוסף. הדמעות שזרעה שרה בבית פרעה, הועילו גם לנכדה יוסף. דמעות בדמעות נגעו. כך ראיתי בספרו של הגר"ח זייצ'יק זצ"ל.

וגם בבית קדוש שכזה, הספוג בדמעות־של־קדושה, מסרב יעקב להתגורר, ולוּ לזמן קצר, ומבקש מיהודה שיירד לפניו למצרים כדי להכין לו בית דירה. החשש המקנן בליבו הוא שמא בכל זאת נדבק בבית זה קורטוב מאווירת הגינונים המלכותית, והדבר עלול להזיק לילדיו.

הבה ניקח מכאן חוכמה ומוסר עד כמה יש לברוח מאווירה קלוקלת, ומה גודל החיוב המוטל על האב לפקח על ילדיו שלא יתחברו עם חברים שאינם־כשרים. וקל וחומר הוא; אם בית קדוש כמו זה של יוסף הצדיק, אינו ראוי לאלה הבאים ללמוד בישיבתו של יעקב במצרים, מה נענה אנן אבתריה, אם לפעמים אנחנו הולכים־שולל אחרי אווירה רחובית וקלוקלת - - -

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.