רק הפרח שהיה קשור חזק־חזק אל העץ – זכה לשרוד ולהוציא פרי

מעשה מופלא, ולקח מאלף בצידו, שמעתי מהרב בנימין זאב חשין זצ"ל. בחצר ביתו בירושלים גדל עץ רימונים גדול, פורה במיוחד, שבכל עונת־פריחה הוציא מאות רבות של פרחים, כשמכל פרח יצא פרי הרימון, עסיסי וטעים.

באחד מימי האביב נשבה רוח חזקה שהעיפה כמה עשרות פרחים. לא חלפו דקות מספר, והנה נושבת רוח חזקה יותר, ועוד עשרות פרחים נאלצים להיפרד מהעץ. כך, בכמה שלבים, הועפו כמעט כל הפרחים, 'ואני מתבייש לספר כמה פרחים ורימונים שרדו בסופו של דבר מן העץ הזה', אמר הרב חשין, והוסיף:

'איזה פרח זכה לשרוד, ולהוציא פרי? - זה שהיה קשור חזק־חזק אל העץ. רק הוא החזיק מעמד, ושרד את כל הרוחות'! בעל החצר תיאר בפנינו את המעקב שעשה בין ענפי העץ, תוך שהוא מנסה לאבחן את סיבות נפילתם של העלים, עד שנגלתה לפניו האבחנה הברורה הנ"ל, שרק הפרחים שנאחזו היטב בעץ, הם אלה שהרוח לא הפילתם.

וכך יהיה גם בזמן עקבתא דמשיחא; רוחות חזקות תְּנַשֵׁבנה לא רק בירושלים, אלא בכל מקום על פני תבל, ותהיינה אלה רוחות של כפירה ובלבול־הדעות. הרוחות הללו תַּסְעֵרנה את כל בני האדם, ותַפֵּלנה אחריהן חללים רבים, שלא יוכלו לעמוד בפני הסערה.

מי יזכה לעמוד איתן ולהתייצב בעוז כנגד כל הרוחות, ולראות את אורו של משיח? - מי שיהיה קשור בטיבורו אל עץ החיים, אל התורה והמצוות.

הסַבָּל הגיע מדי יום ביומו לבית המדרש, לאחר העבודה המפרכת

כל זה דורש מאתנו לאגור כוח לקראת הבאות, ולתרגל את עצמנו בעמידה בנסיונות התקופה, שככל שהם קשים מנשוא, כך הם מחזקים עוד יותר את הקשר שלנו עם ריבוננו, עד למצב 'שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו' (אבות, פרק ג' משנה י"ז).

תכונה זו של עמידה איתנה בכל המצבים, אפיינה את כל בני הדור הקודם, שהיו עבדים נאמנים לבוראם. כך למשל שמענו על אביו של ת"ח ומרביץ תורה שפרנסתו היתה בהעמסת לבֵנים על גבו.

כיום, כאשר קבלן מקים בנין, הוא מעלה את הלבנים אל הקומות העליונות באמצעות מנופים משוכללים; אבל לפני כמה עשרות שנים שימש גבם של האנשים כמנוף, ותפקידם של פועלים אלה היה להעמיס את הלבנים על הגב, ולהעלות אותם לקומות הגבוהות.

וכך מדי יום ביומו, במשך 10 שעות עבודה רצופות, היה היהודי ההוא עושה מלאכתו נאמנה; מעמיס את הלבנים על גבו השפוף, ומעלה אותן מקומה לקומה, ואינו מוציא מילה של תלונה מפיו.

אבל לא זה הוא עיקר הסיפור. מדי יום, לאחר שסיים את העבודה המפרכת, הגיע לבית המדרש בשכונתו, פתח את הגמרא, ולמד שעתיים תמימות!!!

שוו בנפשכם: אחרי עבודה כל כך קשה, יושב לו יהודי בבית המדרש, ולומד גמרא. ולא יום אחד ולא יומיים; במשך כל שנותיו, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה, תמיד נהג היהודי ההוא לעשות כך, ולא וויתר ולוּא על יום אחד.

הקב"ה שילם לו בכפלי־כפליים

הרי כמה תירוצים היו לו כדי לא לבוא ללמוד! כמה אמתלאות היו באמתחתו, כדי להשתמט מהלימוד! אבל הוא לא עשה זאת! ואלה היו היהודים של פעם!

נכון שנגזר עליי לעבוד לפרנסתי במשך שעות רבות, ונכון שברגע זה קשה לי מאוד לשבת וללמוד, אבל עם כל זה ולמרות הכל - אני הולך ללמוד, ומיד לאחר שעות העבודה! בלי שום חוכמות! כי אם אדחה את הלימוד, ואלך לנוח קמעה, מי יודע אם אשוב לבית המדרש!

והקב"ה שילם לו, ליהודי זה, בכפלי כפליים, וכל צאצאיו הם תלמידי חכמים מופלגים ויראי השם, מרביצי תורה ויראה.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.