לומר שיעור עשרים דקות למאה איש, או ארבעים דקות לחמישים איש?

מעשה במגיד שיעור המוסר שיעור בין מנחה למעריב, והשיעור נמשך ארבעים דקות, ומשתתפים בו מאה איש, כיון שזה המנין לתפילת מעריב היחיד שיש באזור, וזה גם השיעור היחיד שהם משתתפים בו במשך היום.

בזמן האחרון התחיל עוד מנין מעריב באזור אחרי מנחה, ולכן חמישים איש עברו למנין השני, ואינם שומעים כלל שיעור במשך היום. הם אמרו למגיד השיעור, שאם השיעור יתקצר לעשרים דקות, הם יחזרו לשיעור. מאידך, חמישים האנשים שנותרו ממשיכים לשמוע את השיעור ארבעים דקות. כעת שואל המגיד שיעור מה עדיף, לומר שיעור למאה איש עשרים דקות, או עדיף שחמישים איש ישמעו שיעור ארבעים דקות?

כמו כן יש להסתפק בשאלה דומה, כאשר בית כנסת רוצה להתחיל שיעור בין מנחה לערבית, וביררו בין המתפללים לכמה זמן הם מוכנים להשאר לאחר מנחה, וחמישים איש אמרו שהם מוכנים להשאר עשרים דקות בלבד, ואם השיעור יתארך ליותר מכך, הם לא יבואו לשיעור כלל, וחמישים איש אמרו שהם מוכנים להשאר לארבעים דקות. מה עדיף, שחמישים איש ישמעו שיעור של ארבעים דקות, או שמאה איש ישמעו שיעור של עשרים דקות?

תשובה

נאמר במשנה באבות (א' א') שאנשי כנסת הגדולה אמרו 'והעמידו תלמידים הרבה'. ולכאורה משמע שכוונתם שיש ענין גדול בהעמדת הרבה תלמידים, ואולי גם בענייננו בזה שיאמר את השיעור בפני מאה איש, יעמיד תלמידים הרבה.

אך אולי יש לדחות שבשיעור של עשרים דקות, אי אפשר להעמיד תלמיד, ולא לזה נתכוונו אנשי כנסת הגדולה, אלא שכוונתם להכניס גם תלמידים שאין תוכם כברם, כפי שפירשו המפרשים.

אך נראה יותר שגם זה נחשב להעמדת תלמיד, שעל ידי השיעור ימָנְעו מאיסורים חמורים, ואולי אף מאיסורים דאורייתא.

אולם החזו"א (מעשה איש, ח"ג עמוד ס"א) אמר להגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, שכוונת המשנה והעמידו תלמידים הרבה, ולא אמרו 'הרבה תלמידים', כי ה'הרבה' לא הולך על התלמידים, אלא על 'העמידו', תעמידו את התלמידים הרבה העמדות, כלומר באיכות רבה יותר.

עוד יש לומר, שלכן עדיף ללמוד עם החמישים איש ארבעים דקות, כי אינו דומה אדם הלומד שעה ברציפות ללומד שתי שעות ברציפות, וכל מה שלומד יותר ברציפות מרגיש יותר את טעם הלימוד, כידוע מהחזו"א, ולכן עשרים הדקות השניות של חמישים האנשים, הן יותר איכותיות מאשר עשרים הדקות הראשונות של החמישים האחרים שאינם באים, אך מאידך, יש כאן חמישים איש שאינם שומעים במשך היום שום דבר תורה.

ונראה, שלגבי השאלה איזה שיעור להתחיל, עדיף לבחור בשיעור של עשרים דקות עם מאה איש, כי בינתיים יספיקו לשמוע כמה דברי תורה וימָנְעו מאיסורים חמורים, ואולי במשך הזמן גם יתחזקו ויבקשו להאריך את זמן השיעור.

אך לגבי השאלה הראשונה שהשיעור כבר נמשך ארבעים דקות, ולקצרו, אולי כיון שכבר זכו בכך, אין כדאי לעשות כן.

ואולי אפשר להביא ראיה, שעדיף שיעור קצר להרבה אנשים, כדי שיֵדעו לפחות הלכות פשוטות, מהמבואר בגיטין (ס"א ע"א) רב כהנא הווה קאזיל להוצל, חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי (מקל) וקא נתרן תמרי, אזל קא מנקיט ואכיל (כיון שהלה עדיין לא זכה בתמרים). א"ל, חזי מר דבידאי שדיתינהו (כלומר שתפסתי זאת בידי, וזכיתי בו). א"ל מאתריה דר' יאשיה אתה, קרי עליה 'וצדיק יסוד עולם'.

ופירש"י שלכן אתה בקי בדינין לפי שהוא דורש לרבים ומודיען. כלומר שאפילו אנשים פשוטים בהוצל, ידעו הלכות, כיון שהוא מרבה לדרוש ברבים הלכות להודיע להם, ועל זה קרא עליו 'וצדיק יסוד עולם'.

הרי שיש ענין להודיע הלכות להרבה אנשים שידעו את הדרך אשר ילכו בה.

מתוך הספר "לחנך בשמחה", מאת הרב יצחק זילברשטיין, בעריכת משה מיכאל צורן.